<h1>תוספות רבינו יהודה ב"ר יצחק מבירינא — תלמיד ר"י הזקן על עבודה זרה</h1>
<h2>דף לה.</h2>
בעור קיבת נבילה. הוא הדין דהוה מצי למימר בעור קיבת שחוטה, דאסור להעמיד בה, כדתנן בחולין בפרק כל הבשר [קט"ז ע"א]. אלא צונן בצונן הוא ולא יחמירו רבנן כולי האי בשביל כן לאסור גבינת הגוים. רבינו שמואל.
<h2>דף לה:</h2>
כאן לפני חזרה. ותימה לר', כיון שר' יהושע היה טועה והוקבעה המשנה לפי טעותו, א"כ מאי האי דקאמ' לעיל ולימא ליה משום ניקור, והלא הוא לא היה יודע טעם אחר.
ולרב חסדא ולרב נחמן בר יצחק תיתסר בהנאה. והכי נמי הוה מצי לאקשויי לרב נחמן בר יצחק דאמר טעמא מפני שמעמידין בשרף ערלה, תינח בארץ ישראל דספק ערלה אסירא, בחוצה לארץ דשריא כדאמ' בסוף פ"ק דקידושין [ל"ח ע"ב] ספק לי ואנא איכול מאי איכא למימר. וזהו ספק, כי אין לנו ברור שלא יעמידו אלא בשרף ערלה דוקא. ולא עוד אלא דברים מכוסין וכו', (בני אדם המכוסין וכו'). דעלמות משמע שתי העלמות.
הפת והשמן שלהן והשלקות. וקשה לרבינו יעקב [ספר הישר סימן שצ"ב], וכי פת לא בכלל שלקות הן, שזה וזה אסורין משום בישולי גוים. ואומר כי גזירה של שלקות קדמה לגזירה של פת כמה שנים, וגזרו עליה משום חתנות, דשייך בהו יותר חתנות מבפת, לפי שצריכין תיקון ולמתקם, אבל על פת לא חשו כל כך לחתנות, עד שגזרו עליה תלמידי שמאי והילל. ותדע שקדמה הרבה גזירת שלקות, מדקבעי בגמרא [ל"ז ע"ב] לאוכוחי שהיא מדאורייתא ומייתי עלייהו קרא. ואם היתה מי"ח דבר לא היה להם לטעות בזה. ובירושלמי דפ"ק דשבת [פ"א ה"ד] כתוב, ופת לאו בישולי גוים היא, ומשני כך אנן אמרין במקום שאין תבשילי ישראל מצויין בדין שיהו תבשילי גוים מותרין, ועימעמו עליהם ואסרום. אלא במקום שאין פת ישראל מצוייה בדין הוא שתהא פת גוים אסורה ועימעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. ומכאן מוכיח רבינו יעקב שכשעושין עירובי תבשילין אופין על האפוי ומבשלין על המבושל, אבל לא אופין על המבושל ולא מבשלין על האפוי, דהא חזינן הכא דקא חשיב פת ושלקות תרתי מילי. ומיהו יש לחלק, שלא היה יכול לשנות כי אם כן, משום דגזירת שלקות קדמה הרבה ושייך בהו יותר חיתון מבפת כדפרישית, והילכך הזכירם שניהם. ועוד מביא ראיה רבינו יעקב מפרק שני דביצה [ט"ז ע"א] אבל פת לא, אלמא לא יועיל עירוב (לא) פת שהוא דבר האפוי, אבל מסתמא גבי פת תועיל פת לעירוב שהוא אפוי על אפוי. ואמרינן נמי התם לעיל [ט"ו ע"ב] את אשר תאפו אפו וגו' מכאן א"ר אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ומכאן סמכו חכמים (על) עירובי תבשילין מן התורה. ומתוך כך נראה לר"ת ולהלכות גדולות שהמערב צריך לשני תבשילין אחד אפוי כגון פת לערב על האפוי, ואחד מבושל לערב על המבושל. והרב רבינו יצחק בן רבינו מאיר מנוחתו כבוד אומר כי אין צריך, ואומר רבי כי נראה לו כי הלכה כדבריו. והא דקא אמר ר' אלעזר כי אין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל, נראה לרבי דגרסינן ר' אליעזר, חבירו של ר' יהושע, דשמותי הוא וקבע סברתו אחר תלמידי שמאי, דהכי אית להו התם [י"ז ע"ב]. דתניא חנניה אומר אין אופין אלא אם כן עירבו בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל ואין טומנין בחמין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב וכו', והא דמסיק הכא אין טומנין בחמין, יכול להיות כר' אליעזר, ואע"פ שלא שנאה, דמכלל הני ששנה ילפת לאחריני. והכי משמע בירושלמי בפרק שני דביצה [ה"א], דקאמר התם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ר' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל. ועוד תניא בתוספתא [ביצה פ"ב], העושה תבשיל מערב יום טוב אופה ומבשל עליו ומטמינין עליו את החמין, ואעפ"כ נוהג כר"ת והלכות גדולות שמצריכין לעשות עירובי תבשילין אפוי על אפוי ומבושל על המבושל. וכן נוהגין עתה כל העולם. מפי רבי.
ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו. ל"ג ליה במשנה, שהרי רב פליג על שמואל בגמרא ולא סבירא ליה הא דר' יהודה הנשיא, ואי גרסינן ליה במשנה לא היה רב פליג עליה.
לא תשתעי בהדיה דאייבו דקאכיל נהמא דארמאי. אומר ר"ת, ואנו שאוכלין אע"פ דבכולה שמעתין דהכא, מודו כולהו אמוראי דפת גוים אסורה, יש לנו לסמוך להתיר מדקאמר הכא א"ר יוחנן אפילו למ"ד התיר רבי את הפת הני מילי בשדה וכו', ומשמע דאיכא למ"ד דפת גוים שריא, ואין זה טעות גמור, ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ואמרינן נמי לעיל [י"ג ע"ב] ר' ירמי' זבן פיתא, ותימה וכי אכל בישולי גוים. ואין לומר שלהאכיל לכלבו [היה] צריך, דהא אמרינן בירושלמי בפירקין [פ"א ה"ד] בשמעת' דידיה גבי ר' ירמיה זבן פיתא, חכם אחד יתמא עבד רבך הכי ואתה לא לקחת גלוסקין מימיך, א"ל שנייה היא דא"ר יוחנן לא אסרו דבר שהוא חיי נפש. פירוש לא אסרו משום יריד דבר שהוא חיי נפש. ומיסתבר לו לשון חיי נפש שרי [ר"ל] לישראל, דמשום חיי נפש דגוי ובהמה לא איכפת לן למישרי. ואין נראה לדחות שישראל סייע אותו באפייתו. ואמרי' נמי בירושלמי בפ"ק דשבת [ה"ד], אלא במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסורה אלא עימעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. ואמרינן נמי בירושלמי בפרק ב' דפסחים [ה"ג], חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור וקאמר מתניתין במקום שלא נהגו לאכול פת גוים אבל במקום שנהגו לאכול פת גוים מותר. משמע דבמנהגא תליא מילתא. ועוד אמרינן לקמן [ל"ז ע"א] דאמר ליה ר' שמלאי לר' יהודה נשיאה בימינו תתיר את הפת כמו שהתרת את השמן מפני שלא פשט איסורו ברוב ישראל. וא"כ פת נמי שאלו ר' שמלאי שיתירנה לא פשט איסורא ברוב ישראל, ואנו נסמוך על זה, שנאמר כי אנחנו מרוב שלא פשט האיסור. ועוד אמרינן בהלכות שבין [בני] ארץ ישראל לבני בבל, בני בבל הוו זורקין עץ בתנור ובני ארץ ישראל אומרים עץ זה מה מועיל ומה מוריד, אם נתענה יום או יומיים מותר מפני חיי נפש. ועכשיו אין אנו רגילין בפלטר ישראל ואין מצויה בינינו פת ישראל, ואע"פ שעושין בעלי בתים לחם, מ"מ אין פת מצויה לעוברים ושבים, וגם להני אינו מצוי כל שעה. ועוד אמרינן בירושלמי [מעשר שני פ"ה ה"ב], אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הציבור נוהגין ועשה כן. ומיהו אומר רבי, שלאותן שנוהגין לאכול פת כשר, אם משלחין ישראל ליקח מבית אדם אחד שיש שם פת כשר ליקח פת משם, צריך להזכיר לו שם הנחתום, דאי לאו הכי מצי לאישתמוטי אם אינו לוקח מביתו. דתנן [דמאי פ"ד מ"ה] בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשים [ל"ו ע"א] מייתי לה, האומר למי שאינו נאמן קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן משום דמצי לאישתמוטי ולומר סבור הייתי שהיה נאמן. הכי נמי מצי לאישתמוטי ולומר סבור הייתי שבבית פלוני היה פת כשר, אבל אם אמר לו מאיש פלוני נאמן, משום דלא משקר כיון דאית ליה תובע. ומכאן אומר רבי דבפת הקילו ונהגו לשלוח פת כשר ואפילו על ידי גוי, ולא החמירו כמו במעשר, כדפרישית. וכן המנהג. ומיהו הפטיאש שלנו נראה איסור בדבר אם לא יכשירו את התנור, שיש לנו לאוסרו משום שלקות, כיון שיש בהן בשר.
<h2>דף לו.</h2>
זלפתן של (גוים) [כלים] טמאים אוסרתן. פירש ר"ש פליטתן. ואין נראה לרבי, שבכל התלמוד לא מצינו זליפה לשון פליטה. ועוד כדפריך אטו כולי עלמא אוכלי טהרות נינהו מאי איריא פליטה אפילו מגע גוי נמי. ונראה לרבי לפרש זליפתן מה ששופכין אותו בכלים טמאים, וזילוף זה הוא כשאר זילוף שבתלמוד [פסחים כ' ע"א] שהוא לשון שפיכה. מפי רבי.
היינו דכי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא [ואמר] דרש ר' שמלאי בנציבין וכו'. ותימה לרבי, הכא משמע דאית ליה לשמואל כר' יהודה נשיאה שהתיר את השמן, דקסבר נותן טעם לפגם הוא מותר, אבל מתניתין אסרה ליה אע"פ שהוא נותן טעם לפגם. ואילו לקמן [ל"ט ע"ב] אמרינן גבי דבש שמותר באכילה (דליהוי) דלמאי ניחוש לה משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר. ואומר רבי, דשאני גבי שמן אע"פ שנותן טעם לפגם הוא (ו) אסור שאין זה טעם לפגם כל כך, ששמן זית חזק, כדאמרינן בשבת המצניע זיתים בשבת כדי ליטול את ידיו, חולטן [ברותחין או מולגן] במי זיתים דלקמן [ע"ה ע"א], ונתעורר (שמן) [שומן] של איסור עם שמן ההיתר, ואם היו נותנין אותו בכלים בני יומן הוי נותן טעם לשבח, אבל דבש הוי פגום מעיקרו. וכי האי גונא אשכח[ינן] בפסחים בפרק אלו עוברין [מ"ד ע"ב], דקאמר התם, ור' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה, יליף מגיעולי גוים, ורבנן גיעולי גוים חידוש הוא דהא נותן טעם לפגם בעלמא מותר דגמרינן מנבילה והכא אסור. פירוש אינן בני יומן, ור' עקיבא כדר' חייא דאמר לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. אלמא אסרי רבנן גיעולי גוים אע"ג דכל נותן טעם לפגם ילפינן מנבילה, הכא נמי, אע"ג דכל נותן טעם לפגם מותר, בשמן אסור דהוי ליה כבעין ונותן טעם לשבח. מפי רבי.
ר' יהודה הנשיא ובית דינו. אין זה ר' יהודה רבינו הקדוש, אלא בן בנו היה בנו של ר"ג בר רבי, כדאמרינן לקמן א"ר יוחנן ר' יהודה בנו של ר"ג בר' הורה וכו'. ועוד יש ראייה, דר' יהודה הנשיא סבר לה לקמן ובגיטין במי שאחזו [ע"ב ע"ב] כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ואילו ר' לא סבר לה כר' יוסי, כדקאמר התם דאילו ר' לא סבר כרבי יוסי ואילו ר' יוסי לא סבר לה כר'. וכן משמע בירושלמי פ"ק דשבת [ה"ד] ובנדה [פ"ג ה"ד], דקאמר התם בשלשה מקומות נקרא ר' יהודה הנשיא רבותינו, בגיטין ובשמן ובסנדל, וקרינן ליה בי דינא שריא שכל ב"ד שמבטל שלשה דברים נקרא בי דינא שריא. ומיהו כמדומה לרבי שיש במקום אחר בירושלמי דמשמע שר' התירו, דקחשיב התם ר' התיר קיסרין, התיר ר' כפר צמח, ר' התיר את השמן. ובקשתיו ולא מצאתיו. ועוד היה ר' יהודה נשיאה שהיה אחרון, שהיה שואל מר' אמי כדאמרן לעיל בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מר' אמי. ר' יהודה נשיאה שתא מיא דאחים קפילא ארמאה שמע ר' אמי ואיקפד וכו' [מו"ק י"ב ע"ב]. ור' יהודה נשיאה שהתיר את השמן דהכא היה גדול שהרי רב ושמואל לא היו רוצין לחלוק עליו. מפי רבי. ירשלמי [פ"ב ה"ח]. ר' יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש ר' יהודה הנשיא ובית דינו התירו את השמן, שמואל קבל עליו ואכל ורב לא אכל, א"ל שמואל אכול דלכן אנא כתיב עלך זקן ממרא, ומסיק דאטרח שמואל עילויה דרב ואכל.
נמנו על שמן של גוים והתירוהו. משום דהוי ליה נותן טעם לפגם ומותר. מהכא משמע דסתם כלי גוים אינן בני יומן. והכי משמע לקמן [ל"ח ע"ב] דקתני הכוספן של גוים שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר, ופריך והתניא אחת גדולה ואחת קטנה מותר, לא קשיא הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר הא כמ"ד אסור, אלמא סתם כלי גוים אינן בני יומן, מדקתני סתם כמ"ד נותן טעם לפגם מותר ולא שני ליה הכא במאי עסקינן בשאינן בני יומן. ואמרינן נמי לקמן [שם] האי (מיניחא) [מישחא] שליקא דארמאי שרי למאי ניחוש וכו' אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם מותר. והכי נמי אמרינן [ל"ט ע"ב] גבי דבש דנותן טעם לפגם הוא ומותר. ומיהו אין כל כך ראייה מדבש למאי דפרי' דדבש הוי פוגם מעיקרו. ועוד יש ראייה מדאמרינן לקמן [ל"ט ע"א] גבי חילתית מאי טעמא משום דמחתכי ליה בסכינא אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, (אע"ג) [אגב] חורפא דחילתיתא מחליא ליה לשמנונית דסכין והוי ליה כנותן טעם לשבח. ותימה מאחר דמחליא ליה אמאי קרי ליה נותן טעם לפגם, אדרבה נותן טעם לשבח הוא, ונראה דהכי פירושו אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר מעיקרו, אבל השתא מיהא הוי לפגם בכל קדרות שאינן בני יומן אפילו הכי מחליא ליה חורפא דחילתיתא. ואמרינן נמי בשלהי פרק בתרא [ע"ה ע"ב] הלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכו' וכולן שנשתמשו בהן עד שלא יגעיל ושלא יטביל ושלא ילבין תני חדא אסור ותניא אידך מותר ל"ק הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור והא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר. מכל אלו יש להוכיח דסתם כלי גוים אינן בני יומן. וא"ת כיון שהוכחנו שסתם כלי גוים אינם בני יומן מאי האי דקאמר בפ"ק [חולין ח' ע"ב] השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף ואמאי, והא סתם כלי גוים אינן בני יומן. וי"ל דמיירי התם כגון שאנו יודעים בבירור שהוא בן יומו. א"נ ה"ק השוחט בסכין של גוים ורוצה להחמיר עליו כמו שהוא בן יומו רב אומר קולף. וגם רבינו שלמה פירש על ההיא דחמין של גוים דסתם כלי גוים אינן בני יומן, רק חזר בו בתשובתו [סימן של"ג]. וכן שלח ר"ת בתשובתו המתחלת "את קולך שמעתי ואירא" דסתם כלי גוים אינן בני יומן [ספר הישר סי' תשי"ח]. ואע"ג דהדר ביה רבנו שלמה מ"מ אמת הוא. ותימה אם כן מאי האי דקאמר בשלהי פרק בתרא רבא כי הוה [מייתי] גולפי להרפניא (צריך) [סחיף] להו אפומייהו קסבר כל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן, משמע הא אם לא חתים להו אסירי, ואמאי נימא דסתם כלי גוים אינן בני יומן ומסתמא לא נשתמש בהן גוי היום. וי"ל כי מהלך שני ימים הם או פעמים שהיה שוהה הגוי עד למחר. אי נמי לכתחלה הוא דעבד הכי, ומיהו למה שרגיל ר' לפרש טעמא דסתם כלי גוים אינן בני יומן לא תיקשי מידי, דמפרש ר' דהא דאמרינן דסתם כלי גוים אינן בני יומן לאו משום דהכי הוא ודאי, אלא הוי טעמא משום ספק ספיקא ספק נשתמש בו גוי היום ספק לא נשתמש ואת"ל נשתמש שמא אין בו נותן טעם. וא"ת והלא ספיקא זו עשויה להתברר, דליטעמיה קפילא ארמאה, וי"ל שלא הצריכו לטעמיה קפילא כיון שיש ספק ספיקא להתיר. ולפי זה לא נתיר סכיני ישראל שמוליכים העבדים בשווקים וברחובות, לפי שאין שם אלא ספיקא אחת, ספק נשתמשו ספק לא נשתמשו. אבל אם נשתמשו בו יהא מותר בדיעבד, כי היכי דשרינן חמין, משום דאין בהם נותן טעם, אלא הגעלה צריכין לכתחלה. והשתא ניחא הך דרבא, שהרי אין כאן אלא ספיקא אחת, ספק נשתמש בו ספק לא נשתמש בו, ואסור. והילכך הוה חתים אבירצייהו, והשתא נמי אתי שפיר מה שמקשין, למה הצריכה התורה הגעלה בכלי מדין, והלא סתם כלי גוים אינן בני יומן, והתורה לא אסרה אלא קדרה בת יומא, ואין נראה לדחוק ולומר כי לא הצריכה תורה הגעלה אלא לאותם שעשו בו ביום, לפי שבהן לא היתה כי אם ספיקא אחת ומן התורה אין מבטלין איסור לכתחלה. והילכך יש לנו לתלות (כ)שנשתמשו בהן היום, כדי להגעיל שאין להשתמש בהן לכתחלה בלא הגעלה. ויש להקשות לפי [מה] שרגיל רבי לפרש שאין מגעילין כלי שנאסר בו ביום שנאסר פן יפלוט ויחזור ויבלע, איך הגעילו כלי מדין בו ביום ולמ"ד נותן טעם לפגם אסור [קשיא אפי' לאחר מע"ל]. וי"ל שמגעילין אותם בכלי גדול כדי שתתבטל הפליטה בששים. אי נמי יגעיל ויחזור ויגעיל עד שיודע שהאיסור שנפלט בטל בששים על ידי קפילא ארמאה. ומיהו קצת קשה מ"מ אפילו [לית] בהו שום טעם של שומן אסור מ"מ המים שניות אסורות והיאך יטעמם קפילא. וי"ל שעל ידי סברא יוכלו לראות אם יש בהן שום מים של איסור, ומיהו לפי מה שמפרש רבי דגיעולי גוים (כמין) [במים] חמין הוי כנותן טעם לפגם אתי שפיר (ו)איך הגעילו כלי מדין אפילו בני יומן, כי אינו אלא נותן טעם לפגם [ו]מותר, ולא תהיה לנו ראייה משום דסתם כלי גוים אינן בני יומן, ואיכא למימר דמשום נותן טעם לפגם שרו. ומיהו רבינו שלמה פירש דהוי טעמא דסתם כלי גוים אינן בני יומן, ואמת הוא כמו שפירשתי. מפי רבי.
אתא דניאל וגזר ואתא ר' יהודה ובית דינו ושרו. וא"ת ומאי קושיא היינו (ש)משום שלא פשט איסורו. וי"ל דמ"מ כיון דכתיבי לא היה לו לר' יהודה הנשיא להתירה. ושמן דניאל גזר והא [אמר באלי אמר אבימי] ניותאה וכו'. ה"ה דהוה מצי למיפרך מיין אפילו אליבא דשמואל. ור' יהודה וכו' והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד וכו'. תימה במאי מיירי, אי לא פשט אפילו ב"ד קטן נמי, ואי פשט אפילו ב"ד גדול [נמי לא]. ובמקום אחר פירשתי, ועוד פירשתי שם שיש ליישב גירסא ישנה, דהויא רב משרשיא התחלת התירוץ. ול"ג ואמר רב משרשיא. וגרסינן שמן, ול"ג ושמן בוי"ו.
<h2>דף לו:</h2>
כולן משום ע"ז גזרו בהן. וקשה לרבי, אמאי לא קאמר באלי נמי טעמא משום ע"ז. ועוד כי גזר הכי משום בנותיהן, אם כן הם שתי גזירות, ובפ"ק דשבת [י"ז ע"ב] לא חשיב להו אלא חדא. ונראה לרבי, דודאי ליכא למיחש משום ע"ז, דבבנותיהן ליכא חששא כ"כ שיבא לע"ז, אלא משום ביאת בנותיהן, שלא יבא לידי ביאת בנותיהן, ומשום הכי בעי לה לקמן אליבא דגניבה, בנותיהן דאורייתא היא ואמאי קאמר שגזרו בנותיהן משום דבר אחר, דבשלמא לבאלי איכא למימר דהוי מדאורייתא וגזרו כל הני משום בנותיהן דאורייתא. וא"ת אמאי קאמר בנותיהן מאי היא וכו', לימא שגזרו על ייחודן. וי"ל דהא פשיטא כיון שאסורה ביאתן ממילא נאסר ייחודן. והכי משמע לקמן, דקאמר כי גזרו ביאה אבל ייחוד לא, ואתו אינהו וכו', ופריך ייחוד בית דינו של דוד גזרו, ומאי קושיא דוד גזר ייחוד והם גזרו ביאה, אלא לאו ש"מ דכיון דמיתסר ייחוד ממילא מיתסרא ביאה, הכא נמי כיון שגזרו על ביאה ממילא נאסר ייחוד. מפי רבי.
דכתיב לא תתחתן. פירש רבינו תם דהוה כמו דכתיב בסיפיה בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, דמלא תתחתן בם ליכא למישמע, שהרי אין אנו מוציאין ממנו ביבמות [ע"ו ע"א] אלא (כשרות) [גיורת] והכי נמי איכא גבי בכורים, במכות בפרק בתרא, לפירוש רבי. וכן לא יומתו אבות על בנים, בפ"ק דברכות [ז' ע"א]. ובמקום אחר כתבתים.
זנות בית דינו של שם גזרו וכו'. וקשה לרבי כיון דגוי הבא על בת ישראל אינו מן התורה אלא בית דינו של שם גזרו אמאי לרבי עקיבא (ד)הוי ממזר מגוי ועבד, דקאמר בפרק החולץ [יבמות מ"ד ע"ב] הכל מודים בגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, ומסיק התם מאן מודים ר' עקיבא, והא בגוי ליכא חייבי לאוין אלא גזירת בית דינו של שם. וי"ל דבגוי לא הוי אלא מדרבנן. והא דנקט גוי ועבד, אטו עבד נקט גוי, ובעבד יש לאו דלא יהיה קדש. מפי רבי. ובפרק עשרה יוחסין [קדושין ע"ה ע"ב] הארכתי בה הרבה.
כי אתא רבין אמר משום נשג"ז. ומפרש בסנהדרין [פ"ב ע"א] אבל משום אשת איש לא לקי. ותימה לרבי, והא אמר (בסנהדרין) [בקידושין כ"א ע"ב] גבי יפת תואר אפילו אשת איש, הא בלאו שעת מלחמה אסירא. ועוד מפרש בפרק ארבע מיתות [סנהדרין נ"ב ע"ב], אשת רעהו פרט לאשת אחרים, פירוש גוים, ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא. ונראה לרבי דאיכא עשה (ומכא) [ומשום הכי] לא חייבוהו משום אשת איש, דכיון בדכותה באשת איש חייב מיתה לא רצו לגזור מלקות, דדילמא אתי לחיובי מיתה עליה. ומיהו קשה לרבי, דאם כן אמאי גזרו למילקי משום גויה, הוה לן למיחש דילמא אתי להורגו על ידי קנאים כמו בפרהסיא. ונראה לרבי, דבאחרים דהכא אין שום איסור מן התורה, וכיון שהתחילו לגזור גזרו מלקות, אבל באשת איש, כיון דאיכא עשה מדאורייתא, אוקמוה [אדאורייתא] ולא רצו לגזור יותר מעשה.
משום נשג"ז. פירוש אם הוא כהן לוקה משום זונה. והקשה ה"ר משה מפונטיאשא, דהכא משמע אינה אלא גזירה בעלמא, ואילו ביבמות פרק הבא על יבמתו [ס"א ע"ב] קאמר וחכמים [אומרים] אין זונה אלא גיורת ומשוחררת, דהויא זונה משום שנבעלה בגויותה. ועוד מדשייך בה אתנן קריא זונה דאמרינן התם [תמורה ל' ע"ב] מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה, מדתנן אתנן כלב ומחיר זונה מותרין משום דכתיב שניהם, אל[מ]א לא שייך זנות בבהמה משום דלא שייך [בה] אתנן. ועוד קשה לרבי דהא אמר רבא בפרק כל האסורין [שם כ"ט ע"ב] שכהן לוקה מדאורייתא על זונה גויה, ואביי פליג עליה ואומר דאינו לוקה, משום דכתיב לא יחלל, מי שזרעו מיוחס אחריו, יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו. וי"ל דמ"ד משום (נשג"ז) [נשג"א] סבר דלא לקי משום זונה מכח גזירתם אלא מדאורייתא לרבא, והילכך לא חשיב ליה רב דימי וקאמר (נשג"ז) [נשג"א]. ומאן דחשיב נשג"ז הויא זונה מדאורייתא שפיר, והילכתא קחשיב לה. ולאביי דאמר אין כהן לוקה משום זונה הויא זונה מדרבנן. מפי רבי.
יחוד בית דינו של דוד גזרו וכו'. וממילא נאסרה ביאה וכו', כדפירשתי לעיל. צער גדול היה לי אצל ר' אמי ור' אסי וכו'. נראה לרבי כי כולם היו בדור אחד וכולן ראו את ר'. שאם היו בדורות זה אחר זה לא יתכן לומר (כי כמה) שהקשה ר' זירא והיה לו צער גדול לישאל [ו]נצטערו כולם על הדבר.
<h2>דף לז.</h2>
הילכך תינוקת בת ג' שנים. וא"ת מה לו לטומאת זיבתה, והלא עשאוה כבר כנדה וטימאום אפילו מעריסתן, ואיזה חילוק בין נדה לזבה. וי"ל דס"ל לרבינא כגניבה משמיה דרב דאמר משום ע"ז גזרו בהן. מפי רבי.
פשיטא מהו דתימא וכו'. תימה לרבינו אלחנן, מאי פשיטות היא, שאם נגזור בגוים משום דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא שלא יהא תינוק רגיל אצלו במשכב זכור, משום הכי אין לנו לגזור גבי זונה שלא יבא לידי איסור דאורייתא.
דהא איקיים ליה תנאה. וא"ת למה [צריך] קיום תנאי כיון שמת, וכי מה יש לי לחוש, והלא לא ישוב עוד לביתו. וי"ל דאיכא למיגזר אטו שאר תנאים, כגון אם לא באתי ואם לא מתי.
דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. וא"ת הכא משמע דאביי סבר לה כר' דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי בפרק מי שאחזו [גיטין ע"ה ע"א], ואילו התם דמתרץ אביי לברייתא דהרי זה גיטיך והנייר שלי, ולא אוקמה כר' כמו שעשה רב אשי. וי"ל שאביי רוצה ליישב ברייתא דהתם אליבא דרבנן דר'. ועוד אומר רבי דאביי נמי (לא) מצינן למימר דלא סבר לה כר', והא דקאמר הכא הכל מודים דאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אליבא דר' קאמר הכי וליה לא סבירא ליה, ואיפכא לא הוה מצי למימר דהכל מודים דעל מנת אינו כאומר מעכשיו, דאם כן לפלוג ביה באם תצא חמה מנרתיקה, דאם זמנו של שטר מוכיח עליו אם לאו, דלא גרע מאם תצא דפליגי. מפי רבי.
<h2>דף לז:</h2>
בראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסור ודאי. כן כתוב בכל הספרים. וקשה לרבנו תם, דמסיק תלמודא דלא כסתם משנה דחולין, דקחשיב ליה התם מסימני טהרת חגבים. ועוד אם כן סבירא לן לכולי עלמא דשושיכא אסור, ובפרק ר' עקיבא [שבת צ' ע"ב] אמרינן רב אשכח לרב כהנא דהוה מעבר שושיכא אפומיה. ונראה לרבנו תם כגירסת רבנו חננאל, דגריס בראשו (אחד) [ארוך] כולי עלמא לא פליגי דשרי. ואומר רבי, אי איתא כגירסת הספרים יש ליישבה דלא תיקשי. דהא דאסרינן ראשו ארוך, היינו משום דקים לן דבראשו ארוך כנפיו חופין את רובו על ידי הדחק, ומתניתין דאלו טריפות מאן דאסר הכא מוקי כנפיו חופין את רובו, דרובא דמינכר בעינן. מפי רבי.
ועוד דאורייתא הוא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה וגו'. ואע"ג דהאי קרא באהל הוא דכתיב, מכל שכן דדיקרב ביה הוי מסאב, שהוא מטמא באהל.
כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. אומר רבי, דהאי חיבורין דהכא מיירי באדם שנוגע לטמא מת, אבל אם יש אדם שלישי שנוגע לנטמא מכח טמא מת לא הוי חיבור, כדמוכח בנזיר בפרק שלשה מינין [מ"ב ע"ב], גבי היה מטמא למתים כל היום כולו, אמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב, ואמאי והא וכו'. ואיתיביה אביי נזיר שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב, ת"ל ולא יחללו, יצא זה שכבר מחולל ועומד. א"ל ותיקשי לן מתניתין דקתני בה אינו חייב בה אלא אחת [וכו']. ומשני לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. פירוש מתניתין דקתני חייב על [כל] אחת ואחת היינו שלא בחיבורין, שלא היה נוגע במת כשהתרו, ולאחר שפירש כשחזר ונגע במת חייב. ואע"פ שלענין גופו מחולל הוא ועומד, מ"מ הואיל ומוסיף (שמואל) [טומאה] כשנוגע במת לענין אדם אחר שיגע בו כשנוגע במת, והא דקתני בברייתא יצא זה שמחולל ועומד, מיירי שהושיט לו זה המת בעודו מחובר למת אחר, כדקתני שהיה עומד בבית הקברות, ואינו מוסיף טומאה על טומאתו. ופריך וטומאת בחיבורין דאורייתא [ה]אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן לא שנו, שאמרו טומאה בחיבורין, אלא לתרומה וקדשים, אבל לנזיר ועושה פסח לא. ומשני לא קשיא כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת. פירוש בחיבורי אדם בטמא מת, דאז לא הוי אלא מדרבנן שהוא חיבור שלישי דכתיב כל אשר יגע בו הטמא, אותו הנוגע במת ואינו מטמא אלא טומאת ערב, כאן בטומאת אדם במת, שאותו יטמא טומאת שבעה. והא דקאמר רבא לא תיתלי בוקי סריקי ברב נחמן, לאו משום שאין זה אמת, דטומאה שלא בחיבורין אינה מטמאה אלא טומאת ערב, אלא לומר כי זה לא הורה יוסי בן יועזר. מפי רבי.
הילכתא גמירי לה מסוטה. לאו דוקא נקט סוטה, דהא טהרה לא גמרינן מינה, אלא מדאמרינן אוקי גברא אחזקיה וטהור. הלכה ואין מורין כן. והא דאמרינן [פסחים י' ע"א] שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני וכו' ואם באו לישאל בזה אחר זה דברי הכל טהור אלמא הלכה (ואין) [ו]מורין כן. וי"ל דר' יוסי בן יועזר סבירא להו ומשום הפסד טהרות אבל בשאר טמאות מודה אפילו יוסי בן יועזר דמיא בנהרא יזיל ויטבול. החמין והקליות וכו'. והא דאמרינן במועד קטן [י"ב ע"ב], ר' יהודה נשיאה שתי מיא דאחים קפילא [ארמאה] שמע ר' [אמי] ואיקפד, ופריך אמאי איקפד והא אמר רב שמואל בר רב יצחק כל שהוא נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. הוה מצי למיפרך נמי הא החמין והקליות אין בו משום בישול גוים.
<h2>דף לח.</h2>
איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא. שאין נאכלין כמו שהן חיין ואין עולה על שלחן מלכים. אומר ר"ת [ספר הישר סימן תשכ"א] דהילכתא כתרתי לישני, מדלא נקט איכא בינייהו אלא דבר שאין נאכל כמו שהוא חי ואין עולה על שלחן של מלכים. [גליון: דללישנא בתרא שהוא תולה האיסור בעולה על שלחן מלכים אסור וללישנא קמא תולין באינו נאכל חי אבל נאכל חי אפילו עולה על שלחן מלכים שרי.] ולא נקט איכא בינייהו דבר נאכל כמו שהוא חי, כגון דבש וחלב ועולה על שלחן מלכים, דללישנא קמא אין בו משום בישולי גוים וללישנא בתרא יש בו, אלא לאו ש"מ דמוסיף הוא ולא פליג אלישנא קמא. [גליון: פירוש להקל, כלומר לא תלא ההיתר אלא בנאכל חי דוקא, מדלא שרי אפילו לא נאכל חי אפילו אינו עולה על שלחן מלכים, ולכך צריך לומר נמי ר"ת דהלכתא כתרתי לישני, שלא תאמר אחרי שלישנא בתרא מוספת להקל והלכה כלישנא המקילה, יאמר ר"ת דהלכתא כלישנא בתרא, משום דבכל חד לישנא משמע בצד אחד להקל ובצד אחד להחמיר. לישנא קמייתא דנקט כל שהוא נאכל כמות שהוא חי משמע הא אינו נאכל אפילו אינו עולה אסיר, לכך השמיענו בלישנא בתרא דאם אינו עולה אפילו אינו נאכל חי שרי, והלכתא שרי כלישנא בתרא. ואם היה אומר ר"ת רק הילכתא כלישנא בתרא לפי שלכאורה להקל בא, הוה אמינא דוקא באינו עולה שרי, הא עולה על שלחן מלכים אפילו נאכל חי אסיר, מדנקט כל שאינו עולה ש"מ דבהכי תלי ההיתר, לכך צ"ל דהלכתא נמי כלישנא קמא, דכיון דנאכל חי אפילו עולה על שלחן מלכים שרי, וילפינן שריותא מלישנא קמא דעולה על שלחן מלכים במקום נאכל חי, וילפינן שריותא מלישנא בתרא לאינו נאכל חי היכא דאינו עולה על שלחן מלכים, אבל אם אינו נאכל חי ועולה על שלחן מלכים לכ"ע אסיר, ואם נאכל חי אפילו עולה על שלחן מלכים שרי אף ללישנא בתרא, דבתרא מודה ללישנא קמא. הג"ה נכרי': נ"ל מגי' התו']. ועוד יש ראיה דסתם תלמודא קאמר לעיל [ל"ט ע"ב] דבש למאי ניחוש לה, אי משום בישולי גוים נאכל כמו שהוא חי. ור' יוחנן נמי קאמר לקמן בפרק ר' ישמעאל [נ"ט ע"א] כלישנא דעולה על שלחן מלכים במעשה דר' חייא בר אבא דאיקלע לגבלא. וכן ביבמות בפרק החולץ [מ"ו ע"א]. מפי רבי.
דגים קטנים מלוחין אין בהן משום וכו'. והא דאמרינן איכא בינייהו ארדי ודייסא דאין נאכלין כמו שהן חיין, בלא נמלחו מיירי, אבל במלוחין נאכלין הם כבר מחמת מילחן ואין בהן משום בישולי גוים, אבל אם מולחן הגוי עצמו פלוגתא היא לקמן דחזקיה ור' יוחנן. אם צלאן גוי ישראל סומך עליהן משום עירובי תבשילין. ואע"פ שאינן חשובין תבשיל לענין בישולי גוים, לענין לערב עליהן מיהא חשיבי תבשיל.
אילימא דלא ידיע הי טמא והי טהור. מהכא משמע דחגבים מותרים בלא שחיטה. ואמרינן נמי לקמן [ל"ט ע"ב] דחגבים הבאים מן הסלילה אסורין ומן ההפתק מותרין, ואמרינן נמי בפרק דם שחיטה בכריתות [כ"א ע"א], יצא דם חגבים שכולו היתר, ומסיק דלא בעי שחיטה. וכן יש ברייתא מובאה בהלכות גדולות והביאה רש"י בחולין [ס"ו ע"א], זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרומשת במים ולכל הנפש השורצת על הארץ, לכל חיה (השורצת) [הרומשת] במים אלו דגים, והנפש השורצת אלו חגבים, והטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים, להתירו בולא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, ולהכשירו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים, ומדהטיל חגבים אחר דגים ש"מ אין טעונין כלל שחיטה. ואמרינן נמי לקמן בריש פרק ר' ישמעאל [נ"א ע"א], שחט לה חגב ר' יהודה מחייבו וחכמים פוטרין, וקאמר דמאן דפטר סבר דבעינן כעין זביחה וחגב לאו בר זביחה הוא. ואין נראה לדחות דנהי דטעון זביחה מ"מ אין רגילין לשוחטו, דלאו מילתא היא כלל. ואמרינן נמי בשלהי פרק א"ר עקיבא [שבת צ' ע"ב], רב אשכחיה לרב כהנא דהוה מעבר שושיכא אפומיה וא"ל קשיקליה דלא לימרון דאכיל ליה כשהוא חי ועבר וכו'. והתם בתוספתא [תרומות פ"ט ה"ו] אמרינן דאוכלין בין חיין בין שחוטין. ואומר רבי דההיא דתוספתא מיירי כשאכלו אבר אבר, דליכא משום בל תשקצו, וההיא דשבת מיירי כשאכלו שלם שאז הוא משוקץ שאוכל הכל יחד עם הפרש שבמעים. מפי רבי.
מהו דתימא לבשולי קא מיכוין קמ"ל לשרורי מנא וכו'. והא דאמרינן בפרק כלל גדול [שבת ע"ד ע"א], האי מאן דשדא סיכתא לתנורא חייב משום מבשל, ופריך פשיטא, ומשני מהו דתימא לשרורי מנא וכו', מ"מ מבשל הוא. והילכתא גבי שבת חייב כיון שבישל, אבל גבי בישולי גוים כיון דאיכא למימר דלשרורי מנא קא מיכוין אין בה משום בישולי גוים. מפי רבי.
אילימא דאי לא הפיך ביה לא בשיל אמאי מותר בישולי גוים נינהו. ויש תימה על מנהגנו, שרגילים לזרוק קיסם בתנור כדאמרינן [ל"ה ע"ב], ורגילים אנו לזורקו כשהוחם כולו, ואותו קיסם מה מעלה ומה מוריד כיון דאי לא זורקו ישראל לתוכו אפ"ה היתה נאפת הפת, דקרובי בישולא בעלמא לאו כלום הוא כדאמר הכא. ואומר רבי, דמ"מ קרובי בישולא דישראל חשוב לענין דלא הוו בישולי גוים, כדאמרינן לקמן וגוי מהפיך בו עד שיבא מבית הכנסת ומבית המדרש, ומ"מ חשיב קרובי בישול שלא יהא בישולי גוים. אי נמי דיהיה מבשל בלא (גוי) [ישראל] לא חשיב בישולי גוים דלקולא אזלינן. ועוד אומר רבי, דאפילו שגר גוי כל התנור עד שלא שמו בו הפת וזרק בו ישראל קיסם ונצטנן התנור וחזרו והסיקוהו נראה איסור בדבר, שהרי אין הפת נאפת מכח קירובי בישולא דישראל, דבעי חתויי לקרב הבישול, אבל אם לא קירב הבישול, בכי האי גונא אסור. מפי רבי.
התם כגון דאותבי (בהילכתא) [בסילתא] וכו'. וא"ת נימא כגון דאותביה בתנורא ולא נתבשל עדיין כמאכל בן דרוסאי. ואומר רבנו אלחנן, כיון שהניחו על גבי גחלים ונתבשל קצת בלא היפוך הגוי, בדבר מועט יתבשל כמאכל בן דרוסאי.
תניא נמי הכי מניח ישראל וכו'. וא"ת אימא דאמר שמואל בדיעבד, לכתחלה מי אמר, וברייתא דקתני לכתחלה, דקתני מניח. ותירץ רבנו אלחנן דבמילתיה דשמואל אין דעתו לחזור, הילכך לכתחלה לא יעשה. אבל בברייתא מיירי שדעתו לחזור, דקתני עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש. והילכתא מניח לכתחלה. ורבי תירץ דשמואל מעשה אתא לאשמועינן והילכך מחמיר יותר מן הברייתא ואוסר לכתחלה, והכי אמרינן בעלמא [שבת נ"ד ע"א], הואיל ואמר שמואל טפח ותניא טפחיים שמואל מעשה אתא לאשמועינן. פירוש להורות הלכה למעשה ולהחמיר. מפי רבי.
<h2>דף לח:</h2>
ואתא ישראל וחתי בה חתויי וכו'. אמר לנו רבנו, כי הרב רבינו אברהם בן הרב רבינו יהודה בהר"ר יום טוב מנוחתו כבוד היה מתיר לבשל קדרות שלנו בבית ישראל על ידי גוי אפילו בלא חתי חתויי דישראל, דטעמא מאי אסרו חכמים שלקות היינו משום חתנות, ובבית ישראל לא שייך חתנות. ורבנו יעקב [ספר הישר סימן תשל"ג] לא הודה לו, דלא פלוג רבנן בשלקות ובכל מקום אסרו, ועוד שיכול הגוי להמשיכו אחריו ללכת, לפי שיודע למתק המאכל ויבא לידי חתנות בטוב אפילו בביתו של ישראל. ורבי נוהג להחמיר כדברי ר"ת.
דג מליח חזקיה שרי. אומר רבי דמיירי במליחה עצמה, שבמליחה הם מתוקים לאכול ונאכלין מחמת מילחן, ומיירי בדגים קטנים, דאמר רב לעיל דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בישולי גוים, שכבר הם נאכלים מחמת מילחן, ואם מולחן גוי אפילו הכי שרי חזקיה. ור' יוחנן אוסר, דהוו להו בישולי גוים, כיון דנאכלין במליחה זו, ולפי זה הדגים המלוחים שלנו שקורין הרנש מותרין, דאין נאכלין מחמת מילחן. ועוד מפרש רבי, דבדגים גדולים מיירי, כגון קולייס האיספנן, שהדחתו זו היא גמר [מלאכתו]. ומיירי כשנתייבשו הרבה, דומיא דקולייס האיספנן שנתייבש הרבה, ונאכלין מחמת מילחן ויישונן, ומ"מ הרנש שלנו מותרין, שאינן יבשין כל כך ולא (רואין) [ראויין] לאכול מחמת מילחן. ונראה לכאורה שאם בישלו הגוי (לאחר) אותו דג מליח לר' יוחנן דאסר וחשיב ליה כבישולי גוים כשנמלח, אם בישלו גוי מותר, וחזקיה דשרי יאסור בבישלו גוי. מפי רבי. אומר רבי דמצא מוגה דדג מליח מיירי כשצלאו גוי, דחזקיה שרי, שכבר נתבשל מחמת מילחו, ור' יוחנן אסר, שלא נתבשל מחמת מילחו. ואין נראה לרבי, דאם כן הוה מצי למימר דג מליח שצלאו גוי, כי היכי דאמר ביצה צלויה.
מר כי שניה ומר כי שניה. כשאמרה ר' יוחנן לתלמידיו יצאו כבר מ' שנה מאותו מעשה, וכשאמרה רבה בר בר חנה יצאו כבר ס' שנה. הכוספן של גוים שהוחמו וכו', ביורה קטנה מותר. וא"ת אמאי נקט כוספן, תיפוק לי משום חמין. וי"ל כגון שהוחמו בביתו של ישראל וחתי בה ישראל, ובכוספן ליכא משום בישולי גוים כדאמרינן לעיל, והחליט הכוספן מן החמין, הילכך ליכא למיחש משום בישולי גוים. מפי רבי.
<h2>דף לט.</h2>
אמר רב אשי שפרנונא שרי, קדשנונא אסיר וסימנך קדש ישראל לה'. פירש רבנו שלמה כקדש אסור. ורבי פירש דכתיב כל אוכליו יאשמו בתריה.
איכא דאמרי קברנונא אסיר וסימניך קברי גוים. כלומר דג ששמו קבר אינו אלא לגוים. כן גירסת רבינו שלמה. ומיהו קשה לרבי מדקאמר לקמן ר' עקיבא איקלע לההוא אתרא מייתו לקמיה נונא דהוה דמי לשפר נונא, משמע שזה הדג דומה לדג טמא ששמו שפר נונא, דומיא דצלופחא דפירש רבינו שלמה שהוא דג טמא, וכן (קרי פישא) [חיפושא] משמע נמי דשפר נונא היינו דג טמא. ונראה לרבי גירסת (פר"ח) [פר"ת], דגרס אמר רב אשי שפר נונא אסיר קדש נונא שרי וסימנך קדש ישראל לה'. פירוש דג ששמו קדש ישראל ראוי לישראל, איכא דאמרי קבר נונא שרי וסימנך קברי גוים. פירוש קברי גוים אין מטמאין באהל, וכמו שאין קבר גוי מטמא באהל כך קבר נונא שרי, והשתא קאתי שפיר הא דקאמר לשפר נונא זהו דג טמא דומיא דצלונחא. ומיהו אם היינו מפרשים דצלונחא הוי דג טהור לא תיקשי מידי לרבינו שלמה, דשפר נונא נמי דג טהור הוא. מפי רבי.
נפלת לידאי. פירש רבנו שלמה, כלומר וכי אתה צריך להוראתי. ויש לפרש לשון אחר, נפלת לידאי, בשביל הוראה זו מאז אני שמח בדבר שאורה הלכה זו. חבי"ת אסור בחותם אחד. מוקי לה רבינו יעקב בישראל חשוד, כדפירשתי לעיל [ל"א ע"א].
<h2>דף לט:</h2>
מלח שכל סלונקי רומי אוכלין אותה. פירש רבנו שלמה נחתומי. והערוך פירש שבכל תבשילין שאוכלין ברומי אוכלין אותו מלח. אי לר' יוחנן למעוטי מורייס וכו'. בריש כל הצלמים [מ' ע"ב] אפרשנה אם יעזרני בוראי.
למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי. ותימה לרבינו אלחנן אמאי לא נקט נמי כל הני דמתניתין כגון קנקנים ונודות וחרצנים וזגים. וי"ל דנקט הני בתראי, והא דנקט מורייס, משום דלעיל קאמרינן מאי שנא מורייס דר' מאיר (ו)מפליג בין כבשים למורייס, ואגב ...... נקט גבינת בית אונייקי הסמוכה לה. מפי רבי.
והדבדבניות אע"פ שהן מנטפות. ולא אמרינן דילמא רמא בהו חמרא. ה"ג ואין בהן משום הכשר משקה. ול"ג אין דמשמע שרוצה לומר שאע"פ שהן מנטפות אין בהן משום הכשר משקה אבל מ"מ איכא למיחש דילמא רמא בהו גוי חמרא, והילכך נראה יותר דגרסינן ואין וכו', דקמ"ל תרתי דלא חיישינן דילמא רמא בהו גוי חמרא ואין בהן משום הכשר משקה. מפי רבי.
והכבשים שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ. וא"ת כיון דאשמועינן דכבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ שרו בהנאה ממילא ידעינן דכבשים שאין דרכן שרו אפילו באכילה. וי"ל דאי לא אשמועינן כבשים [שאין] דרכן לתת לתוכן יין וחומץ [ה"א] אסורין (אפילו) באכילה והא דנקט כבשים שדרכן וכו' לאשמועינן דאפילו הכי שרו בהנאה.
וטרית שאינה טרופה. וא"ת כיון דתנא לעיל טרית טרופה אמאי תנא הכא טרית שאינה טרופה, ממילא הוה ידעינן דאינה טרופה שריא. וי"ל משום דבעי למיתנא בברייתא (בג) ואיזהו טרית שאינה טרופה קתני לה הכא. מפי רבי. וציר שיש בה דגה. איידי דתנא לעיל וציר שאין בה דגה תנא הכא ציר שיש בה דגה.
ורמינהו הבוצר לגת (בית) שמאי אומ' וכו'. וא"ת ודקרי לה מאי קרי לה, וכי לא היה יודע דשאני התם דמכשיר משום שבוצר לגת, וקאמר נמי התם גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות. וי"ל דמשום רבותא דהילל נקטיה דאפילו הכי קאמר הילל לא הוכשר.
כל שכילכית אחת וכו'. כילכית זו דג טמא הוא, וכשהוא בציר מותר כיון שלא פירש, דדרשינן בתורת כהנים, בימים (ובנחלות) [ובנחלים], שבימים ושבנחלים אי אתה אוכל אבל אתה אוכל שבכלי, ואיזו זו כילכית, דכיון שלא פירשה מותרת, אבל אם פירשה הרי היא כשאר דגים טמאים.
<h2>דף מ.</h2>
לא קשיא כאן בפתוחות כאן בסתומות. פירש רבנו שלמה דבפתוחות בעינן שתים. דאי ליכא אלא חדא אמרינן דאימר מעלמא אתא. ואין נראה, חדא דמאי שנא מהא דאמרינן לקמן גוי שהביא עריבה מלאה חביות ונמצאת כילכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות משום דאמרינן הכי נמי הואי בכולהו ונתקי, הכי נמי אית לן למימר דהואי ביה מעיקרא. ועוד שצריכין אנו לפרש שם כילכית לאו דוקא, אלא שתי כילכיות בעינן. ודוחק הוא, דבלשון יחיד נקט, ועוד דהוה ליה למימר כאן בפתוחה כאן בסתומה הואיל ובחבית אחת מיירי. ופירש הרב רבנו אפרים זצ"ל, לא קשיא כאן בפתוחות לא בעינן אלא חדא בחד דנא אפילו הם (מיהא) [מאה], דאיכא למימר הוה בהו ונפק. והא דבעינן שתי כלכיות בסתומות, כגון דאיכא תרי דני וכילכית אחת בכל אחד, וה"ה מאה (ו) אם יש מאה חביות דלא אמרינן (כפול) [נפקו] (ו)הואיל וסתומות הן ואין כילכית שבאחת מהן פוטרת את כולן. העתק.
מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים כל שיש לו וכו'. פירש רבנו שלמה דאתרוייהו קא פריך. ואין נראה לרבי, דאם כן בארא ופלמורא דדמו רישייהו לטמאים תיקשי ליה למ"ד או שדרה או ראש, דאכתי ליחשוב שדרה שהיא סימן. ועוד תיקשי ליה לברייתא עצמה, ונראה דלא פריך אלא למ"ד או ראש או שדרה, אבל למ"ד ראש ושדרה פשיטא לן שאין למנותם במשנה, דלא קא חשיב אלא סימני בראי אבל סימני גוואי לא קא חשיב דניטרחינהו לפתוח הדג ולראות השדרה, אלא פריך למ"ד או ראש או שדרה, דהוי ליה למימני ראש, כיון דסימני בראי הוא. ומשני בארא ופלמורא דדמו רישייהו לטמאים, הילכך לא יכול לחשוב ראש (בלא) [דלאו] סימן מובהק הוא, ושדרה נמי לא קא חשיב כיון דמסימני גוואי הוא.
מריש הוה מטבילנא בצירן. הכא משמע דציר דגים אינו אלא מדרבנן, והכי נמי משמע בגיד הנשה [חולין צ"ט ע"ב], דקתני התם דג טמא אסור וכו', שאני ציר דזיעה בעלמא הוא, משמע נמי דאינו אלא מדרבנן. והא דמייתי מקרא בתורת כהנים אינו אלא אסמכתא בעלמא, כי יש הרבה פוסקים בספרי ובתורת כהנים שאינם אלא אסמכתא בעלמא, אבל ציר דשרצים נראה לרבי שאסור מן התורה, דדרשינן לה מקרא דהטמאים לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן, והאי קרא בשרצים הוא דכתיב. ואין לומר שהוא אסמכתא בעלמא, כמו שפסוק של דגים אסמכתא הויא, [דהא] פריך בהעור והרוטב [חולין ק"כ ע"ב] למה לי קרא דשרצים ליגמר מחלב שנמחה וחמץ שהמחהו וגמעו שענוש כרת, ולמה צריך קרא בשרצים, אלמא ציר של שרצים דאורייתא. ומיהו יש לדחות דלא קאי אלא ארוטבן וקיפה שלהן אבל צירן פשיטא דלא הוי מדאורייתא, אבל נראה לרבי ראייה מדאמרינן בפ"ק דבכורות [ו' ע"ב], ור"ש לאסור את חלבו, פירוש של גמל, מנא ליה, נפקא ליה מאת הגמל. ופריך א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה טעמייהו דרבנן מגמל גמל וטעמיה דר' שמעון וכו'. (וממאי), תיפוק לי מהא דתניא הטמאים לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן, ומדצירן אסור ה"ה חלב. ואין לומר דמרוטב וקיפה פריך, שהן מן התורה, אבל ציר אינו מן התורה, דהא פשיטא [ד]לא פריך מרוטב וקיפה, שהן ודאי מן התורה, שהן שומן בעלמא, ומבשר השרץ הם, וכחלב שהומחה, אלא ודאי מדמה ציר שאינו מגופו לחלב שאינו כל כך מגופו. וא"ת אמאי צריך קרא לרבויי צירן ורוטבן וקיפה, פשיטא שהן אסורין. דאי קיפה פירמא, פירוש חתיכות בשר דקות, כדמפרש בהעור והרוטב [חולין ק"כ ע"א] פשיטא שאסור דהיינו גוף השרץ. ואם הם תבלין ורוטבן, נמי דאסור נפקא לן מטעם אחר, מטעם כעיקר דאסור מן התורה כדאמרינן בפרק ואלו עוברין בפסחים [מ"ד ע"ב]. והיה אומר רבי, דרוטבן וקיפה שלהן לא מפיק מקרא טעם גמור אלא לאסמכתא בעלמא, אבל צירן הוי מן התורה. ומיהו קשה לרבי, דמאי פריך התם בהעור והרוטב דנגמר מחלב שהמחהו וחמץ שהמחהו דענוש כרת, דהכי נמי רוטבו וקיפה שלהן יהיה אסור, ולמה לי קרא דהטמאים. ומאי קושיא, והא אינו אלא אסמכתא בעלמא. ואין נראה דקאי אצירן גרידא, דהא לא דמי לחלב וחמץ שנימוחו, על כן נראה לרבי דשפיר הוי קרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן מדאורייתא ואיצטריך, דלגבי טמאים דבשרצים כתיב אכילה, למעוטי רוטבן וקיפה שלהן במגמע חלב וחמץ שנימוחו, ולהכי פריך התם דנגמר הני מחלב וחמץ דלא שייכא בהו אכילא, וקמ"ל דאסור אע"ג דלא שייכא בהו אכילה כמו שהמחהו. מפי רבי.
עד שיהיו ראש ושדרה ניכר. דג טמא יש לו שדרה, אבל חוט השדרה לית ליה, כדאמרינן לעיל [ל"ט ע"א] דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה וכו'. בין בכולה בין מקצתה. פירוש בין בכל חתיכות יש כילכית, בין בכל חתיכות אין כילכית אלא אחת שהיא בחתיכה אחת מתרת כל החבית, ולא נאמר דדוקא היא מכשירה וכל האחרות של דג טמא. והא דקא פריך נראה לומר דלא פריך אלא מציר, דרשב"ג לא התיר אלא ציר בלבד. ופריך דחזינן דרשב"ג התיר הציר אע"ג שלא היתה כילכית אלא בחתיכה אחת, והיאך בעי רב פפא להתיר את הציר כשמכיר ראש ושדרה של כל אחד ואחד, וכדמשני רב פפא כשהחתיכות שוות (ו)רוצה לומר שהתירו רשב"ג אפילו באכילה. ומיהו הוה מצי לפרושי נמי מילתא דרב יהודה להתיר (גופו) [צירו], וברייתא דרשב"ג שהתיר כל החבית, היינו בגופן, כדמסיק רב פפא נמי כשהחתיכות שוות והתיר גופן. מפי רבי.
חזא בהו קילפי ושרייה. וקשה לרבי, מי איכא דשרי כי האי מילתא, דמשום דהוו בהו קצת קילפי יש לנו להתיר כל הארבא. ונראה לרבי דהיינו טרית דפליגי בה הנך אמוראי דלעיל, והויא כטרית שאינה טרופה כיון דחזא קילפי באחת מהן ודמו להדדי. ורבא פליג עליה ואוסר.
ולא מישרא שרינן דהא אמר רב יהודה משמיה דעולא. ותימה אמאי לא קא' ולא מישרא שרינן, דהא רב פפא גופיה הוא דאמר לעיל דאסור לטבול בצירן עד שיהא ראש ושדרה ניכר. ומיהו יש ספרים דגרסי לדידי אמר לי רב פפי ול"ג רב פפא, והילכך לא מייתי מילתיה דרב פפא דלא סבירא ליה כוותיה. אי נמי גרסינן רב פפא וי"ל דמייתי רב אשי יותר ראייה מרב יהודה משמיה דעולא, שהיה קדמוני מרב פפא. מפי רבי.
פתוחות כולן מותרות. דאיכא למימר דאזלו לעלמא. אין לוקחין [אלא] מן המומחה. נראה דהיינו מומחה שאינו חשוד, כדאמרינן לעיל [ל"ט ע"ב] אין לוקחין ימח"ג בסוריא אלא מן המומחה, ובעינן נמי מומחה להכיר עוברן, דאי אינו מכירן איכא למיחש דילמא זבן מן הגוי וטעה.
אמר רבינא כשנימוחו. מכאן מביא רבינו יעקב ראיה דסימני עוברי דגים מדאורייתא, מדלא קא משני כדמשני באלו טריפות [חולין ס"ד ע"א] גבי סימני ביצים דעופות, דקאמר שהן מדרבנן ולא סמכינן עלייהו אלא היכא דקאמר של עוף פלוני וטהור, משום דאיכא עורבא דדמי לדיונה, וכן יש הרבה מסתמא מינין טמאים דדומין לטהורין, והילכך בעינן שיאמר לו של עוף פלוני וטהור [הוא]. אבל גבי דגים מדדחיק לשנויי כשנימוחו, משמע שהן מן התורה. ומכאן נראה לר"ת להתיר הדגים שלנו שקורין הלוטש. ומיהו נראה לר"ת לדחות דמיירי הכא נמי כשאמר לו של דג פלוני וטהור הוא, ולא הוי מדאורייתא, משום דאיכא ביצי דג טמא דדמו לביצי דג טהור. והא דאמרינן לקמן עד שיאמר אני מלחתים, דמשמע דלא בעי יותר, ולא יאמר מדג פלוני הם וטהור הוא, אדרבה נפרש שיאמר שהן מדג פלוני וטהור, ולא נתחלפו לי כי אני בעצמי מלחתים. ומיהו יש עדיין ראיה שיש להן חוט השדרה ואמרן לעיל [ל"ט ע"א] דדג טמא לית ליה חוט השדרה. מפי רבי.
<h2>דף מ:</h2>
עד שיאמר אני מלחתים. דכיון דלא הוחזק בחשוד לא היה משקר אני מלחתים אם לא מלחם. עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהם. אבל אם אמר אני מלחתם לא סגי בהכי, דזימנין דסמיך על טעותו ויסבור כי הם טהורים ואומר כי מלחם.
והביאו לו יין תפוחים של שבעים שנה ושתה ונתרפא. ומכאן יש לסמוך ולהתיר מימי תותים שלנו , שהרי לא חש ר' שמא עירב בו יין נסך. ועוד שאין דרכן לערב בשל אוצר, דמיסרא סרי. מדאמרינן לעיל [ל"ב ע"א] אמר רב יוסף האי חלא דשיכרא וכו' אמר רב אשי מאוצר שרי דאי איתא דמערבי ביה דורדיא מיסרא סרי. ומיהו כשמושכו מן החבית שרי דלא חיישינן שמא יערב בהן יין נסך כיון שהיין ביוקר מהן כדאמרינן לעיל [ל"ד ע"ב] אי משום דמערבי ביה חמרא, קיסתא דמורייסא בלומא קיסתא דחמרא בארבעה לומי. ומ"מ נהגו העולם להחמיר להיות שם ישראל בשעה שמושכין אותו מן החבית, שפעמים שהן ביוקר יותר מן היין.
אי דנעבדין פעם אחת בשנה מאי טעמייהו דרבנן. וא"ת בהא פליגי, רבנן סברי אין נעבדין, ור' מאיר סבר דנעבדין. וי"ל דבהא מסתמא לא פליגי, דנחזי אנן אי נעבדין אי לא. ורבינו שלמה פירש דאם כן הוה ליה למימר אין נעבדין וכו'.
ור' מאיר דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות וכו'. וא"ת אמאי לא גזר נמי ר' מאיר לעיל [ל"ד ע"ב] גבי גבינת בית אונייקי שאר מקומות אטו אותו מקום משום דחייש למיעוטא. וי"ל דהתם הוי כמו גזירה לגזירה, דגזרינן של אותה העיר שאין נשחטין לע"ז אטו דנשחטין ושל מקומות אחרים נגזור אטו אותו [מקום]. אבל הכא אינה כי אם גזירה אחת, דגזרינן שאר צלמים דבשאר מקומות אטו מקום שנעבדין כל הצלמים. וכן בפ"ק דחולין [ו' ע"א] גבי כותים דגזרינן לר' מאיר דבשאר מקומות אטו כותים שעבדו ליונה בהר גריזים, דהיינו גזירה אחת. וא"ת לר"מ דחייש למיעוט כל תבואות שקונין מעם הארץ הם ודאי שלא נתעשרו, דרוב עמי הארץ מעשרין הם לרבי מאיר הוא דחייש למיעוטא דלא מעשרי, דאם כן ודאי הוא מן התורה. וי"ל דמיעוטא דלא שכיח הוא ולא חייש ר' מאיר. ואין לומר דר' מאיר לא חייש למיעוטא אלא מדרבנן, ולכך לא הוי טבל ודאי, דהא על כרחך חייש למיעוט מדאורייתא כדפרי' בפרק עשרה יוחסין [קדושין פ' ע"א]. אי נמי י"ל דאם זה הוחזק שלא עישר כל הישראל מי הוחזקו, ואין לנו לומר שהאחרים גם הם אינן מעשרין. וא"ת והלא לא אמרינן הכי גבי כותים בפ"ק דחולין [שם], (דלא) [ד]גזרינן שאר כותים אטו כותים שנמצאה להן יונה בראש הר גריזים, ולא אמרינן אם הם הוחזקו ברשעם כל הכותים מי הוחזקו. די"ל דשאני כותים שאומה אחת הם, דשייכי זה בזה ואין נזהרין במצות, אבל בישראל אין לנו לומר כן, אלא אם [זה] הוחזק ברשעו כל ישראל מי הוחזקו. ומיהו קשה לרבנו אלחנן דר' יוחנן אדר' יוחנן, דקאמר בפ"ק דחולין [שם] ת"ש דאמר רב כהנא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל משחיטת כותי, אלמא אזיל בתר רובא ולא חייש למיעוטא וחזקה נמי דאיכא בהדי מיעוט, שמקולקלת שחיטה של מיעוט, והרוב [המצויין] אצל שחיטה מומחין הם. וחזקה נמי איכא, דאוקי בהמה בחזקת איסור לא נשחטה. ובבכורות פ"ג [כ"ד ע"א] ס"ל כרשב"ג דחייש למיעוט וחזקה, לפירוש ר"ת, דקתני התם הלוקח בהמה מניקה מן הגוי, הבא אחריו בכור מספק, מפני שמרחמתו שאינה יולדת. רשב"ג אומר הדבר בחזקתו, משום דלא מרחמא אלא אם כן ילדה, וטעמא דלא מרחמא אא"כ ילדה, משום הכי יש לנו לומר שאינו בכור, ואע"פ שהיא חולבת אין לנו להחזיקו בבכור מטעם דחולבת, דחלב אינו פוטר משום דחייש למיעוט דחולבת אע"פ שלא ילדה, והילכך איצטריך ליה טעמא דלא מרחמא אא"כ ילדה. [ו]התם בריש פרקין [כ' ע"ב] מוכח דמאן דאמר חלב פוטר סבר דאזלינן בתר רובא, ומאן דסבר חלב אינו פוטר חייש למיעוטא, אלמא חייש רשב"ג למיעוט וחזקה, שיש שם חזקה דאוקי בהמה בחזקת אימור לא ילדה, וקאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ראה חזיר כרוך אחר רחל פטור מן הבכורה כרשב"ג, אלמא סבירא ליה כרשב"ג דחייש למיעוט. ותירץ דר' יוחנן סבר דגבי כותים נמי ליכא למיחש למיעוט, שאם זה הוחזק ברשעו כל שאר [כותים] לא הוחזקו, ופליג אר' מאיר (מהא) [בהא], דרבי מאיר לית ליה האי טעמא בכותים כדפרישית. ומיהו קשה לו מהא דאמרינן בפרק אין מעמידין [ל"ט ע"ב], ולר' יוחנן למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי, וסתמא כר' מאיר, אלמא משמע דסבירא ליה כר' מאיר, מחלוקת ואחר כך סתם היא, והלכה כסתם, אלמא חייש למיעוט, דטעמא דר' מאיר דגבינת בית אונייקי משום דחייש למיעוט, ובשחיטת כותי (ד)אזל בתר רובא. וי"ל דמ"מ לא סבירא ליה לר' יוחנן כר' מאיר. ולמאי דפרי' דשאני כותים דאם אחד הוחזק לא הוחזקו כולם ולאו משום דאזיל בתר רובא, אתי שפיר אפילו אי סבר לה כר' מאיר. ומיהו לפי מה שמפרש רבי לשם על מילתא דרשב"ג לא קשיא מידי, דמפרש דלא הוי טעמיה דרשב"ג משום דחייש למיעוט, שלא יכול לומר דחלב פוטר, דמי לא עסיקינן שאינן יודעין בברור שחלבה קודם שילדה, והילכך חלב אינו פוטר, ופטורה משום דלא מרחמא אא"כ ילדה. ופירוש רבנו תם אינו נראה. ולקמן אפרשנו. ועל ההיא דפ"ג דבכורות [כ' ע"ב] קשה לרבינו אלחנן, דקאמר התם, וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר להם צאו ואמרו לר' ישמעאל טעית אלא אמרו סימן וכו'. וקאמר התם ור' יהושע חייש למיעוט, ופריך מי חייש ר' יהושע למיעוט והתנן היתה לה חמות אינה חוששת יצאת מלאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת. ואמרינן מאי טעמיה דר' יהושע, קסבר רוב מעוברות יולדות ומיעוט מפילות, וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות, סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות, והוו להו זכרים מיעוט, ולמיעוטא לא חיישינן, אלמא קרי ליה מיעוטא. וביבמות בפרק בתרא [קי"ט ע"ב] קרי ליה מיעוטא דמיעוטא, דמוקי למתניתין כר' מאיר דיצאת מלאה חוששת, וקאמר דהויא חזקה לשוק ורובא לשוק, והו"ל מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר. ותירץ דהואיל ואיכא ריעותא דיצתה מלאה וכבר הוחזק העובר במעיה לא מיסתבר דלישרי משום טעמא דהוה מיעוטא דמיעוטא, טפי מת"ק שהתיר מטעם זה בהיתה לה חמות, ואפילו הכי אסר ביצתה מלאה דאיתרע לה חזקה. ועוד י"ל דהוה מצי לשנויי בההיא דיבמות מיעוטא דמיעוטא והילכך לא חייש ר' יהושע אלא משום דאשכח (ר' יהושע) ברייתא שמהפכת דברי ר' יהושע (מפיק) [מהפך]. ומיהו אכתי קשה לו מאי אולמא דהך ברייתא דמייתי התם בתר הכי מברייתא דלעיל. ועוד קשה לו דר' עקיבא אדר' עקיבא, דקתני התם א"ר עקיבא אם לא באתי לידי מדה זו אלא וכו'. ומפרש התם דר' עקיבא סבר דחלב פוטר, הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות, אלמא אזיל ר' עקיבא בתר רובא. ובסוף פרק קמא דמכות [ז' ע"א] דתנן ר' טרפון ור' עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, ומפרש בגמרא משום שהיו בודקין את העדים ואומרים להם ראיתם טריפה הרג או שלם הרג ואת"ל שלם הרג דילמא במקום סייף נקב הוה, אלמא אזיל בתר מיעוט, וי"ל דאין הכי נמי דהוה מצי למיפרך דר' עקיבא אדר' עקיבא, אלא משום דמצי (מפיק) [מהפך] ליה ומצא ברייתא אחרת כן (ו)לא חש לאקשויי כולי האי כיון שיודע שכן הוא אמת.
ורבנן לא חיישי למיעוטא וכו'. קשה לרבי דהכא משמע דרשב"ג לא חייש למיעוט, דלא סבר לה כר' מאיר אלא כרבנן, דלא אסר אלא מי שיש בידו כל דבר. ובמסכת שבת (אמ') פרק אם לא הביא [קל"ו ע"א], קאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספיקא הוי, ואפילו נפל מן הגג או אכלו ארי נמי הוי ספק נפל, ואמאי לא אזלינן בתר רובא ורובא אינם נפלים. ומיהו זו אינה קושיא, דאפילו לדידן דלא חיישינן למיעוט כדאמרינן בחולין [י"א ע"ב] ור' מאיר היכי אכיל בישרא(ל), אבל אנן אכלינן בישרא דלא חיישינן למיעוט, סבירא לן נמי הא לא שהה ספיקא הוי, משום דהוי מיעוט (דלא) שכיח. ומהא דאמרינן במכות סוף פ"ק [ז' ע"א], רשב"ג אומר אף הם היו מרבין שופכי דמים, ופליג אר' עקיבא ור' טרפון דאמרי אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, אלמא אזיל רשב"ג בתר רובא, אין להוכיח דהוי טעמיה משום דאזיל בתר רובא, דשאני התם משום דלא אפשר שאם כן תרבה שופכי דמים בישראל. ומיהו הכא משמע דלא חייש למיעוט, ובפ"ג דבכורות חייש למיעוט דקאמר התם [כ"ד ע"א] הלוקח בהמה מן הגוי הבא אחריו בכור מספק מפני שמרחמת שאינה יולדת רשב"ג אומר הדבר בחזקתו. פירוש ופטורה מן הבכורה, דלא מרחמא אא"כ ילדה, ומדקאמר רשב"ג האי טעמא לפוטרה מן הבכורה, ואינו פוטר מטעם דחלב פוטר, אלמא חייש למיעוט דיש חולבות אע"פ שאינן יולדות, שזה קורא מיעוט התם בריש פירקא [כ' ע"ב]. ומפרש ר"ת [ספר הישר סימן תל"ח], דהתם איכא מיעוט דחולבות אע"פ שאינן יולדות, וחזקה דהעמד דבר על חזקתו, והוי בכור הבא אחריו, והוי מיעוטא וחזקה, ולהכי חייש, אבל במיעוט בלא חזקה לא חייש רשב"ג כי הכא. ופוסק דהכי קיימא לן דחיישינן למיעוט היכא דאיכא מיעוט וחזקה, דפסיק (רב) [רבי יוחנן] הלכה כרשב"ג. ואין נראה לרבי, דחדא דמנא לן שנאמר דאיכא חזקה והוי בכור, דהעמד בכור על חזקתו, אדרבה העמד וולד על חזקתו ואימור חולין הוא כמו שהיה במעי אמו, ואין לנו להוציאו מיד הבעלים. ועוד קשה לרבינו אלחנן [דר' יוחנן אדר' יוחנן דאית [ליה] לפירוש ר"ת כרשב"ג דחייש למיעוט וחזקה, ובפרק עשרה יוחסין [קדושין פ' ע"א] ס"ל כרבנן דר"מ דלא חייש למיעוטא וחזקה, דמטמא תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו אע"ג דאיכא חזקה ומיעוט, חזקת טהרה דבתינוק ומיעוט תינוקות שאין מטפחין וי"ל] דרשב"ג (אדרשב"ג) לאו משום דחייש למיעוט, אלא קמ"ל דאפילו היכא שאנו יודעין בבירור שחלבה קודם שילדה, דהשתא לא הוי ביה טעמא דחלב פוטר, ואיצטריך טעמא דמניקה דלא מרחמא אא"כ ילדה, ופסיק רב כותיה לקולא דבעינן שתהא מניקה אבל חלב מיהא פוטר, דאזלינן בתר רובא. מפי רבי. (ועוד הקשה רבינו אלחנן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, דאית לפירוש רבנו תם כרשב"ג דחייש למיעוטא וחזקה, ובפרק עשרה יוחסין סבר לה כרבנן דרבי מאיר דלא חייש למיעוטא וחזקה, דמטמא תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, ואע"ג דאיכא חזקה ומיעוט, חזקת טהרה דבתינוק ומיעוט תינוקות שאין מטפחין).
באינדרטי של מלכים שנינו. פירש רבנו שלמה שעושין לכבוד המלך במותו. ואין נראה, דהא אמרינן בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"א ע"ב] ובשבת בפרק כלל גדול [ע"ב ע"ב], אלא דסגיד להו מאהבה ומיראה, משמע שמאהבתו ומיראתו של מלך החי הוא עובדה. ונראה דמיירי בצלם שעושין לכל דמות המלך החי ומשתחוים לו לדמותו מיראתו, ואע"פ שאין מזה ראייה כל כך, כי יש לדחות, מ"מ עושין אותו לכבוד המת, [שהמלך החי] שהומלך תחתיו רוצה שיכבדוהו. מ"מ נראה לרבי ראייה מהא דאמרינן במדרש שהנהיגו אדריאנוס קיסר לרבי יהושע והראה לו צורתו שעשו לכבודו ואיקונין שלו להראותו כי הוא שליט בכל אלו המקומות, אלמא משמע שלכבוד המלך החי היו עושין אותו, להודיע כי הוא מושל עליהם.
באנדרטי של מלכים שנינו. פירש רבינו שלמה, אגב חביבות פלחו ליה טפי, כי הוא עשוי בדמות המלך. וקשה לר"ת, דאם כן כי קתני לקמן [מ"א ע"א], המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים, מצא תבנית יד ותבנית וכו'. מי לא עסקינן שמצאן בשדה וסתמן לאו מאנדרטי. ופירש רבנו תם באינדרטי של מלכים שנינו, שאין רגילין לעובדו. ובזה אמרו חכמים כי אין עושין אותו אלא לנוי ואין רגילין לעובדן, דבעומדין על פתח מדינה שנינו שאותן ודאי עשויין לנוי, אבל בשאר צלמים מודו רבנן דאסירי. וכן משמע שאין רגילין לעובדן [דקאמר בפרק כלל גדול (שבת ע"ב ע"ב)] אי דחזא אינדרטי וקבליה עליה מזיד הוא, משמע שאין סתמו לע"ז. וכן פירש ר"ח בעומדין על פתח מדינה, ורגילין לעשותו לנוי. ומיהו בירושלמי [פ"ג ה"א] משמע כפירוש רבנו שלמה, דמוכח דשל מלכים פלחי טפי, והכי קאמר התם, אם הוא דבר בריא שהן של מלכים דברי הכל אסור, אם דבר בריא שהם של שלטונות דברי הכל מותר, אלא כך אנו קיימין בסתם. רבי מאיר אומר סתמא של מלכים, וחכמים אומרים סתמא של שלטונות. ומיהו הירושלמי חולק על תלמוד שלנו, דמוקי פלוגתייהו בסתם, ואנן מוקמינן ליה הכא בשל מלכים. ומה שהקשה רבנו תם מתבנית יד ותבנית רגל דאסורים, מיירי בשל כפרים שאין עושין אותו לנוי כי אם לעבוד, ואסורים אפילו לרבנן. משום הכי דייק לקמן [מ"א ע"ב] אימא הא צלמים אסורים וסתמא כר"מ, דמתבנית יד ומתבנית רגל ליכא למידק דמסתמא כרבי מאיר, דאיכא לאוקומי בשל כפרים שאין עשויין לנוי אלא לעבוד כדפרישית. וההיא דפרק כלל גדול [שבת ע"ב ע"ב] ודפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"א ע"ב], דמשמע שאין סתם אינדרטי לעבוד, שמא לא מיירי בשל מלכים, אי נמי בשאר מקומות שאינן מקומות של רבי מאיר, שאותן אין רגילין לעבוד. רבנו אלחנן.
<h2>דף מא.</h2>
אישתיימיא בעלמא. חותם בחותמות. אפילו צרור אפילו קיסם. ות"ק סבר כיון שנתנו בידו צרור או קיסם לבזותו בעלמא הוא דעבדי ליה, ומ"מ מספקא ליה לרב אשי אפילו לרשב"ג צואה אם עושין לבזותו או לא, ואע"פ שאין עושין לבזותו כשתופס צרור או קיסם.
ה"ה [אפילו] שברי ע"ז וכו'. וא"ת אדרבה הוה ליה לאשמועינן כח דהיתירא, וליתני דשברי ע"ז מותרין, דכח דהיתירא עדיף. וי"ל דאשמעינן טפי מדנקט צלמים, דבתבנית יד ותבנית רגל אפילו הוא של צלמים אסורים אע"פ שאין אנו יודעים אם מעולם נעבדו.
<h2>דף מא:</h2>
ואמאי והא שברים נינהו. וא"ת ובלא מילתא דשמואל מי ניחא, ולמה יהיו אסורים והא שברים נינהו. וי"ל דאי לא הויא מילתא דשמואל הוה מוקמינן לה בע"ז דליכא אלא חדא ספיקא, דודאי עבדוה. מי יימר דבטלה, אבל בצלמים דאיכא ספק ספיקא, [ספק] עבדום לצלמים ספק לא עבדום, ואת"ל עבדום אימור בטלום, התם שרו שברי צלמים. מפי רבי.
בעומדין על בסיסן. פירש רבנו שלמה, שעומדין על כנן ובימוס שלהן, ששם רגילין לעובדן. ואין נראה לר"ת, דמי לא עסקינן שמצאן בשדה. ופירש על בסיסן שיש להן מושב, ומעמידין אותן לבדן, וחשיבי לעובדן כשאר צלמים. וכן פירשו רבנו חננאל והערוך. וקשה לרבי דשמואל אדשמואל, דשרי הכא שברי ע"ז, ולקמן בשלהי פירקין [מ"ט ע"ב] [בפלוגתא] בין רב ושמואל בע"ז שנשתברה מאיליה, וקאמר דכולי עלמא עובדין לשברים, אלמא שברי ע"ז אסירי. ואומר רבי דהתם מיירי שנשתברה קצת, שעדיין עיקר ע"ז קיימת ולא נתבטלה, והילכך אסירי אפי' שברים. והכא מיירי שנשתברה כולה, ואין בה עיקר קיים והילכך מותרים. ודייקא נמי דלקמן מיירי בשעיקר ע"ז קיימת, דמייתי לה אמתניתין דקתני בה נטל הימנה מקל או שרביט וכו', דהיינו דבר מועט שנוטל הימנה. והכי נמי הויא פלוגתייהו כשנשברה קצת, והוי העיקר של ע"ז קיים. ועוד אי מיירי הכא כשעיקר הע"ז קיימת, אמאי איצטריך שמואל לשנויי בעומדין על בסיסן, לישני כשאין עיקר ע"ז קיים, אלא לאו שנשברה כולה. מפי רבי. וכן מצאתי בשם [רבינו] יעקב (רבי). אבל רבינו שלמה תירץ בסוף הפרק, דמילתיה [דשמואל כאן] מיירי כשמצאן שבורין, דאימר הגוי שברן, ולכך מותרין. אבל בסוף פירקין מיירי כשנשברה מאיליה ואין הגוי מבטלה בזה הענין. והשתא ניחא דלא מקשה מכל הני לשמואל דפריך לריש לקיש. ומיהו אין נראה לרבנו אלחנן, דאם כן היכי פריך לר' יוחנן ממתניתין, דקאמר מדרבי מאיר נשמע לרבנן, לאו מי אמר ר' [מאיר] צלמים עצמן אסורין ושברים מותרים, לרבנן נמי ע"ז אסורה ושברים מותרים. מאי קושיא, שאני התם שמצאן ואיכא למיתלי דגוי שברן, אבל הכא נשתברה מאיליה ואין גוי רגיל לבטל בזה הענין כדפרישית. אלמא פירוש רבי ורבינו יעקב עיקר. וא"ת תיקשי לשמואל דשרי שברי ע"ז, וכן לריש לקיש, דלקמן אמר מותרות, מהא דתנן בפירקין [מ"ז ע"ב], מי שהיה כותלו סמוך לע"ז ונפל אסור וכו', היה שלו ושל ע"ז נידון מחצה על מחצה אבניו ועציו (ואבניו) [ועפרו] מטמאין כשרץ. ואמאי והא שברים נינהו. ואומר רבי (כי מיירי) [דמוקי] בירושלמי [פ"ג ה"ו] כשמשתחוה לכל [אבן] ואבן. ולי נראה, דמיירי בע"ז [של] ישראל ואינה בטילה עולמית. וכן מצאתי שפירש רבנו שלמה בפירושים ישנים מכתיבת ידו.
לא תימא הא שברי ע"ז אסורין אלא אימא וכו'. וה"ה נמי דהוה שמואל דלעיל מצי לשנויי הכי. וריש לקיש הוה מצי לשנויי כשמואל דלעיל, אלא כל אחד ואחד אמר תירוצו כאשר ישר בעיניו.
הא צלמים עצמן אסורין וסתמא כר"מ. ויש תימה לפירוש ר"ת דדוקא בשל אנדרטי מתירין חכמים אבל בשאר צלמים אסרי, אמאי לא מוקמיה הכא בשאר צלמים ורבנן דאינהו סברי [כר"מ] בשאר צלמים. אבל לפירוש רבנו שלמה לא הוה מצי לאוקומי בצלמים שיש בידם צרור או כדור, דמשמע דבכל צלמים מיירי. וי"ל דאי מיירי בשאר צלמים שאינן אינדרטי לא הוה צריך ליה למיתני, דהא פשיטא שהן אסורין, דלא פליג[י אד]רבי מאיר.
ומדרבי מאיר נשמע לרבנן. משום דקאמר אמילתיה דריש לקיש דאוקמה כרבי מאיר קאמר מדרבי מאיר נשמע לרבנן. ואע"ג דהוה מצי [למימר] לפירוש ר"ת דלרבנן מצלמים נשמע לע"ז, לאו מי אמרי רבנן צלמים שיש בידם מקל או צפור הרי אלו אסורין, הא שברים מותרים. וכן נאמר בע"ז. אלא משום דקאי אתירוצו של ר"ל דמוקי כר"מ קאמר הכי. ומיהו יש ספרים דגרסי, ור' יוחנן מדרבי מאיר נשמע לרבנן. וקשה דהוה מצי למימר נמי דלרבנן מצלמים נשמע לע"ז כדפרישית.
ואין ספק מוציא מידי ודאי. וא"ת וכי איזו סברא היא זו, וכי יש לו לספק להוציא מידי ודאי. ומפרש רבי דהכי פירושה, ואין הספק הרגיל לבוא מוציא מידי ודאי דהכא. ואומר רבי דהאי ספק וודאי דהכא לא דמי לההוא דפ"ק דחולין [י' ע"א]. [דהתם] גבי עצם ודאי פוגם, עור ספק פוגם ספק אינו פוגם, ותרוייהו לא דמו לההוא דפרק החולץ [יבמות ל"ח ע"א] דספק ויבם, אבל הך דהכא וההיא דפ"ק דפסחים [ט' ע"א] דבדיקת חמץ וההיא דפרק כל היד [נדה ט"ו ע"ב] גבי ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימא לא בעלה, כולן מענין אחד הם. ויש לחלק בין הני לההיא דחולין והחולץ. ואין לי להאריך. מפי רבי.
חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. וההיא דר"ג וזקנים שהיו וכו' [מעשר שני פ"ה מ"ט]. וי"ל כשהלך בספינה הזהיר בני ביתו מלנגוע בהן.
חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. בירושלמי פריך אפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת א"ר בון בר חייא תיפתר כשמת מתוך היישוב.
ומכניסה במוץ שלה. ר' יוחנן דהכא לא סבר לה כר' ינאי בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ח ע"א] דלא בעינן ראיית פני הבית אלא בזיתים וענבים ולא בתבואה.
שתהא בהמתו אוכלת. [תימה] אמאי אסורה בהמה לאכול בלא הכנסה במוץ, אפילו אם ראתה פני הבית נמי מותרת לאכול, דמאי שנא משאר הנאות שמותרות בו, דהא לא גמרינן איסוריה אלא מחילול חילול דתרומה, ותרומה מותרת בהנאה. ואין לומר דמשום ושחתם ברית הלוי. וי"ל דנפקא לן מדאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת כ"ו ע"א], אין מדליקין בטבל טמא בחול ואצ"ל בשבת. ומפרש טעמא משום דאמר קרא את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה, מה תרומה טהורה אין לך בה [אלא] משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך. ואומר רבי דהכי פירושה, מה תרומה טהורה אין בדברים הרגילים לעשות הימנה, דהיינו אכילת כהנים, אלא משעת הרמה ואילך, דקודם הפרשה אסורה באכילה, דטבל הוא, אף תרומה טמאה אין בה, דהיינו הדלקה ואכילת בהמה, אלא משעת הרמה ואילך, אבל קודם הפרשה אסור להדליקה או להאכיל לבהמתו. ומה שפירש רבנו שלמה שם, אין מדליקין בטבל טמא וכל שכן בטבל טהור, אין נראה לרבי. ולעיל פ"ק [ט"ו ע"א] פרישית לה. מפי רבי.
שתהא בהמתו אוכלת וכו'. ויש תימה, כיון דאכתי אסור אכילת קבע, מדלא שרינן אלא בהמתו, אם כן ספק וודאי הוא, דודאי חייב במעשר מדרבנן, וספק אם תקנם או לא, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואין לומר כיון דמדאורייתא פטורים ממעשר הוי ספק וספק דהא בפ"ק דפסחים [ט' ע"א] קאמר לה להך מילתא גבי בדיקה, שהיא מדרבנן, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה. ופריך ואין ספק מוציא מידי ודאי וכו'. ואין נראה לומר דבחזקת מתוקנים דקאמר הכא היינו לענין אכילת ארעי, כגון בהמתו, אבל לענין אכילת קבע אינן בחזקת מתוקנים, דהא בחזקת מתוקנים משמע שהם מתוקנים לגמרי. וי"ל דמיירי הכא בדבר שסתמו לבהמה, כגון שעורים ועדשים, דהשתא הויא ספק ספיקא, ולהכי קאמר דסתמן הן בחזקת מתוקנים. וכן י"ל בההיא דמנחות פרק ר' ישמעאל [ס"ז ע"א], דקאמר התם שחייבו חכמים מירוח הגוי במעשר משום בעלי כיסין, דלא ליתי למכור לגוי תבואתו וימרחנה הגוי ואחר כך יקחנה ממנו כדי שתהא פטורה ממעשר. ופריך עלה חלה נמי וכו'. תרומה נמי אפשר דעביד להו כר' אושעיא, ולמה יטרח להערים כל כך. וקשה היאך יוכלו לעשות כר' אושעיא, ומה ירויחו בדבר מ"מ אסור אכילת קבע. ומצינו למימר דבתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה מיירי. ומיהו לפירוש רש"י שפירש בפ"ק דפסחים [ט' ע"א] אתי כל זה שפיר, כי פירש אף על גב דהוי ודאי מדרבנן, מ"מ סמכינן אחזקה דחבר שתיקנו לענין הוצאה מידי ודאי דרבנן, אבל לענין ודאי דאורייתא לא תועיל החזקה לבטלו. מפי רבי.
ועל ההיא דמנחות יש לתרץ, דהא דמירוח הגוי פוטר קודם גזירה דבעלי כיסין, היינו דוקא לאכול אכילת ארעי ולבהמה, שבכך פוטרו מירוח הגוי שלא יתחייב יותר, אבל לא יפטרנו יותר משהיה פוטר מתחלה, שלעולם יהא חייב באכילת קבע. ולהכי פריך אפשר דעביד להו כר' אושעיא, דכמו כן יוכלו לפוטרן לענין אכילת ארעי. וא"ת הא אמרינן חלת הגוי בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור, חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת, ובעי לאוכוחי דסבירא ליה האי תנא דמירוח הגוי אינו פוטר, מדקאמר תרומתו בחוצה לארץ אינה מדמעת דווקא וגילגול הגוי פוטר מדפטר חלתו בחוצה לארץ. ודחי התם, לעולם מדרבנן, גזירה משום בעלי כיסין. פירוש הא דמירוח הגוי פוטר אינו אלא מדרבנן, ומשום גזירה דבעלי כיסין, אלא אפילו קודם שהיה יודע זאת הגזירה היה יודע אי הוה מירוח הגוי פוטר היתה תרומתו נאכלת לזרים אפילו בארץ ישראל. אלמא מירוח הגוי התיר אפילו אכילת קבע. וי"ל דהיינו דוקא בשל גוי, שלא היתה עומדת תחלתה להפריש ממנה תרומות ומעשרות, והילכך מירוח הגוי פוטר, אבל בשל ישראל שמתחילתן עמדו להפריש מהן תרומות ומעשרות קודם [שמרחו הגוי. וא"ת היכא דהקדיש קודם מירוח, שמתחילתן עמדו להפריש מהן תרומות ומעשרות קודם] שהקדיש התבואה, ופטורה לגמרי, כדתנן במסכת פאה [פ"ד מ"ח], ובמעשרות הקדיש עד שלא נתמרח פטור מן המעשרות. ופטור משמע דפטור לגמרי. וי"ל משום פסידא דהקדש פטרוהו ממעשר. והרב רבנו אפרים זצ"ל פירש, דלאו דוקא נקט בהמתו, דהא אפילו אכילת קבע נמי מותר, דלגמרי פטור ממעשר כיון שלא יבוא עוד לידי חיובא דאורייתא, והא דנקט בהמה, לומר לך דדוקא לצורך בהמתו מותר להערים בתבואה שהיא מאכל בהמה, שאכילתה אכילת ארעי כדתנן מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שימרח. אבל לצורך אדם אסור להערים ולהאכילו בלא מעשר. ומיהו אם הכניס, אפילו לעצמו מותר. והשתא אתי שפיר דהוי ספק וספק, שאם עשה כדר' אושעיא הוי ספק וספק, ואינו ודאי אפילו מדרבנן אלא מותר לגמרי. וניחא נמי ההיא דמנחות דקאמר אפשר דעביד להו כרבי אושעיא ויהיה מותר לגמרי. ומיהו קשה לרבי על פירושו מהא דאמרינן בפ"ק דביצה [י"ג ע"א] הכניס שיבולין, פירוש לבית, לעשות מהן עיסה אוכל מהן אכילת ארעי ופטור. משמע הא אכילת קבע אסור אע"פ שהכניסן במוץ לביתו. ובתוספתא [מעשרות פ"ג ה"ה] גרסינן בהדיא הכניס שיבולין לביתו. ואין לדחות דהכנסה זו [לא] מיירי בחצר ובית דירה המחוייבין במעשר, (אבל) [אלא] (לקרקף) [לקרפף]. חדא, דבית קתני בתוספתא, [ובית] לא משמע הכי. ועוד דא"כ הא דתני בתר הכי בפ"ק דביצה למוללן במלילות דמחייב ר' יוסי ב"ר יהודה. ומפרש טעמא משום דאיסורייתא טבלא. וקשה דנהי דאיסורייתא חשיב כמירוח וגמר מלאכה, מ"מ אמאי מיחייב, דהא בתר מירוח נמי בעינן ראית פני הבית לאסור אכילת ארעי, כמו שרגיל רבי לפרש. וא"כ ע"כ מיירי בחצר ובית דירה המחויבין במעשר. ואין נראה לדחות דההיא דפ"ק דביצה דאסרה אכילת קבע מיירי כגון שלא מירחם עדיין, ושמא יוציאם עדיין חוץ וימרחם ואחר כך יכניסם ויבואו לידי חיובא דאורייתא, אבל אם מירחם בבית מותר אפילו אכילת קבע, דהא מנלן שיתחייבו עוד במעשר מן התורה. ועוד הכניס שיבולין לתוך הבית אוכל מהן אכילת ארעי, משמע בכל ענין, שאפילו מירח בבית לא יאכל מהן ארעי. ועוד דלבהמתו משמע שאין היתר אלא לבהמתו, שאכילתה אכילת ארעי. מפי רבי.
<h2>דף מב.</h2>
מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון וכו'. רש"י גורס מציק, ומפרש אנס ומציק לחכמים. ויש לתמוה מה לנו ולרשעו של אותו האיש. ורבנו אלחנן אומר כי גרסינן במוסק אחד ברימון. פירוש כמו מוסק זיתים [נגעים פ"ב מ"ד]. ומזכירו על שם אומנותו. וכן הרבה בכמה מקומות. וכן מצאתי בתוספתא דמקוואות כיוצא בזה [ב]פרק ארץ העמים [פ"ו ה"א], אמר רשב"ג הלכה אין לי אלא מעשה במערה שהיתה בגינתו של מוסק אחד ברימון שהיו וכו'. ובההוא דהכא גרסינן בתוספתא דאהלות פרק התלוליות, מעשה בשפחתו של מסיק אחד, ולא כיון הלשון, שהיה לו לכתוב מוסק.
שהטילה נפל לבור. הכא משמע דשפחה מטמאה בלידה. דאין נראה לומר דשל גבירתה היתה, כמו שמפרש רבינו שמואל בפ"ב דנדה [ט"ו ע"ב], והטילה היינו בכלי, דהא קתני לידע אם זכר ואם נקיבה, ואם הטילה אותו בכלי למה לא נודע אם זכר אם נקיבה, אלא משמע שמן השפחה נפל לבור. והכי נמי בשבת בסוף אם לא הביא [קל"ה ע"ב], דקתני התם ר' חמא אומר ילדה ואחר כך הטבילה זהו יליד בית נימול לאחד, הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית הנימול לשמונה. ות"ק לא שני ליה בין ילדה ואחר כך הטבילה בין הטבילה ואחר כך ילדה, ואע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה, ומדקתני הטבילה ואחר כך ילדה נימול לח', אלמא טמאה לידה. וקיימא לן כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה. ואילו בפרק הערל [יבמות ע"ד ע"ב] משמע דשפחה [לא] מטמאה בלידה, דאמרינן התם, והאי קרא בתרומה הוא דכתיב, והתניא אין לי אלא ישראלית גיורת ושפחה משוחררת מנין, ת"ל אשה. משמע דוקא משוחררת, אבל אינה משוחררת לא מטמאה בלידה. ואומר רבי דה"ה נמי דאינה משוחררת מטמאה בלידה, כדמשמע הכא ובשבת. ובת"כ [ר"פ תזריע] גרסינן בהדיא מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת ת"ל אשה. ואית ספרים דגרסי בהערל שפחה סתם, ולספרים דגרסי משוחררת נקטיה משום דפריך התם גיורת ושפחה משוחררת בני מיכל תרומה נינהו. ולא חש להזכיר אלא אותן שמקשה מהן, ומשפחה שאינה משוחררת לא פריך מידי, דודאי בת מיכל תרומה היא שפחת כהן. ובברייתא נמי מייתי בהדיא הך ברייתא דשפחה, דעל שפחה שאינה משוחררת. דתנן התם וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל. שפחה מנלן דתנן וכו', שפחה מנין וכו'. מפי רבי.
והקשה רבינו יעקב דהיכי גמרינן מהאי קרא שפחה שאינה משוחררת, וכי בשביל שנרבה גיורת ושפחה משוחררת שהן ישראליות גמורות יש לנו לרבות בשביל כך שפחה שאינה משוחררת. ותירץ רבינו יעקב, דעיקר טומאת לידה בשפחה שאינה משוחררת לא נפקא לן מאשה דת"כ, אלא גמרינן לה לה מאשה. ובת"כ לא חש (לסבר') [להביא] קרא לה לה מאשה, ומניין להו תרוייהו מאשה. ושפיר איצטריכו תרי קראי לה לה מאשה, וקרא דת"כ. דאי לא הוה [לה לה] מאשה לא הוה ידעינן לה מקרא דת"כ, דמהתם לא הוה (ממעטינן) [מרבינן] אלא גיורת ומשוחררת, דכישראליות נינהו. ואי לא הוה קרא דת"כ דשפחה טמאה לידה, מלה לה (דאי הוה ידעינן ליה לא הוה איצטריך קרא לרבות גיורת ומשוחררת, דישראליות נינהו דמלה לה) לא הייתי מרבה אלא דבר השוה בין באיש בין באשה אבל דבר שאינו שוה באיש ובאשה כגון יולדת שאינה באיש לא מרבינן מלה לה. והילכך איצטריך קרא דת"כ. וללישנא דפ"ק דכריתות [ז' ע"ב] משמע דמרבינן שפחה לטומאת לידה מלה לה. דתנן התם וכן שפחה מביאה וכו' ופריך בגמרא מאי וכן ומשני סד"א כי אמרינן כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה בדבר השוה באיש ובאשה וכו' אבל יולדת וכו' אימא לא מיחייבא שפחה להכי תנא וכן שפחה. ותימה למה ליה למימר סד"א כל מצוה שאשה וכו', לימא סד"א בני ישראל כתיב, דמשמע למיעוטי שפחה אי לא הוה ריבויא דאשה. אלא ש"מ דה"ק, ס"ד דלא מרבה שפחה מלה לה משום שאינה שוה בכל, להכי תנא וכן לשפחה דנפקא לן מלה לה. רבנו תם.
ובא כהן והציץ בבור. פירש רבנו שלמה בפ"ק דפסחים שלא נזהר מאזהרה דעל כל נפשות מת לא יבא. ורבינו שלמה פירש בנדה בפרק כל היד [ט"ו ע"ב], שזה הכהן קרובו של נפל היה ומותר ליטמאות לו. וקשה לרבינו יעקב, שהרי אינו מותר ליטמאות בחינם אלא לצורך קבורתו. ועוד קשה לרבינו אלחנן אמאי נקט כהן, אפילו ישראל נמי. והוה ליה למיתני אדם סתם, כיון דלא נפקא לן מידי לענין אזהרה אלא לענין טומאה וטהרה. ועוד הקשה ה"ר יום טוב בר' יצחק, דהא בת"כ [ר"פ אמור] ממעטינן נפלים שלא יטמא להן כהן אם הם קרוביו, והא הכא דודאי הטילה, ומיירי שהאהיל כהן על כל הבור, אי נמי שהיה ידוע שהוטל במקום שהציץ. דאם לא כן אינו ודאי.
ספק גררוהו ספק לא גררוהו. ויש מקשין היכן היה אותו הבור, אי ברשות היחיד אפילו מכמה ספקות הכל טמא, כדתנן במסכת טהרות [פ"י מ"ד], כל מה שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספקות ספיקו טמא. ואי ברשות הרבים אפילו בחדא ספיקא הכל טהור, דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור, דאוקי גברא אחזקיה, ובחזקת טהור עומד. והיכי פריך מינה לעיל לאין ספק מוציא מידי ודאי. שאני הכא דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור, ויש לו לספק להוציא מידי ודאי. ועוד יש לתמוה היכי אמר ספק גררוהו ויהיה טהור, דילמא גררוהו תחת רגליו של כהן. ואין לומר דבחור החולדה והברדלס היה פותח טפח ואין טומאה בוקעת ועולה, דאם כן יביא טומאה לבור על ידי אהל. ומפרש רבי, שהבור היה ברשות הרבים ורגלי הכהן ברשות הרבים, ומיהו הבור עצמו רשות היחיד, שסתם בור הוא עמוק עשרה. ואפילו הכי הוי טהור כשהספק רגיל כל כך לבוא, וקרוב לודאי שהחולדה גוררת אותו. וכן חבר שעישר פירות, דבר הרגיל הוא, ויש לו להוציא מידי ודאי. וכן ההיא דפ"ק דפסחים, ספק רגיל הוא, שהחולדה רגילה לגוררו. וכן הך דהכא ספק הרגיל הוא. וגם אין לתמוה אמאי לא נטמא ליה לכהן מטעם דשמא תחת רגליו גררוהו, שהרי רגליו היו עומדות ברשות הרבים וספיקו טהור. מפי רבי.
לידע אם רוח הפילה וכו'. וא"ת והא קתני בתוספתא דאהלות פרק התלוליות [פט"ו ה"ו] לעיל מברייתא דהכא, א"ר יהודה בור שמטילין לתוכו נפלים טהור א"ר יהודה מעשה בשפחתו וכו'. ומה ענין בור שמטילין בו נפלים וודאי לשפחתו של מציק שהיה ספק רוח ספק נפל. וי"ל דהתם נמי ספק נפלים קאמר, וטהור מטעם ספק ספיקא. אי נמי י"ל דאפילו נפלים ודאי מיירי, וכגון שאחר שנתנו בו נפלים לאחר זמן בדקו ולא מצאו כלום, ואחר בדיקה עשו בו טהרות זמן מועט. ולא חיישינן דשמא אחר בדיקה מיד השליכו בו נפלים כדרך שהיה רגילות. והוי טהור מספק ספיקא, אימר הטילו ואימר לא הטילו ואת"ל הטילו אימא חולדה וברדלס גררוהו. ובתר הכי מייתי מעשה דהכא דהוי ספק ספיקא. מפי רבי.
לידע אם רוח הפילה. וא"ת והא א"ר יהושע בן לוי בנדה בפרק המפלת [כ"ט ע"א], עברה בנהר והפילה (והביאה) [מביאה] קרבן ונאכל, משום דרוב נשים ולד מעליא ילדן. לאו קושיא היא דהא מוקמינן לה התם כשהוחזקה עוברה [ב]גמרא דהמפלת ואין ידוע וכו', והך דהכא מיירי בשלא הוחזקה. מפי רבי.
אמר אביי כשפחסה. וא"ת הכא משמע שפחסה דוקא אינה בטילה, אבל אם שיבר קצת הימנה בטלה. ולקמן אמרינן בראש של אשירה יתיז בקנה, ומיירי בגידולין של אשירה, ואינו יכול (לעשות) [לעלות] על אשירה. ולמה תהא אסורה והלא בטלה כששיברו ממנה עצים לקיניהן. וי"ל דלעולם אימא לך דאפילו נשברה לא בטלה, כיון דעיקר ע"ז קיימת, והילכך כיון דעיקר אשרה קיימת לא נתבטלה על ידי ששיברו עצים ממנה, אבל העצים של קן ודאי בטילי. מפי רבי.
דילמא מגבה לה וכו'. ותימה לי דמה ידחה אביי בכל הני דפריך לקמן דלא מיתרצן אלא כדרבא. ושמא י"ל דאביי נמי סבירא ליה טעמיה דרבא, ושינויא דהכא משום דמהא ליכא למישמע מינה, ודוחק, אבל עיקר התירוץ הוי מטעמיה דרבא. הכא נמי כרבא. ויש לתמוה ודקארי לה מאי קארי לה, וכי לא היה יודע דטעמא דרבא מתרץ הכל. והיה נראה כי ריש לקיש הקשה לר' יוחנן יחד כל אלו הקושיות, שריש לקיש עצמו הקשה וקאמר איתיביה. ור' יוחנן תירץ לו באחרונה כדרבא.
היא ושיפוייה אסורין. וא"ת דשאני התם דעיקר ע"ז קיימת, והילכך השיפויין אסורין, דהא פרישית לעיל [מ"א ע"ב] לשמואל (הכא) [היכא] דעיקר ע"ז [קיימת] אפילו שחסרה משהו לא בטלה. וי"ל דמ"מ אין השברים אסורין, כדאמרינן לקמן גבי אשירה קס"ד ששיברו ממנה עצים וקינחה בהן ואפילו הכי השברים מותרים אע"פ שעיקר אשירה קיימת. ואין לומר דעובדין לשברים דסוף פירקין [מ"ט ע"ב] היינו בשביל דע"ז מתייפת מהן, דהא אפילו דרך גדילתן, כגון נבייה נושרת ואינה מתייפת בכך. [אלא] אית לן למימר דעובדין לשברים דקאמר התם אין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה. מפי רבי.
הא ודאי ישראל חתכו אסור וכו', ואמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאיליה. [תימה] ולר' יוחנן נמי מי ניחא, והא איכא ספק ספיקא ספק עבדוהו ספק לא עבדוהו ואת"ל עבדוהו אימר בטלה, דהא (שכיחא) [שבורה] של ישראל חשובה כשנשברה מאיליה, והוי כשברי צלמים דלעיל, דשרי לר' יוחנן מחמת ספק ספיקא. וי"ל (כגון) [כיון] דודאי חתכה ישראל לא הוי ספק ספיקא, דלא אמרינן אימר בטלה. אבל לעיל גבי צלמים מיירי ששיברום הם מעצמן. מפי רבי. וא"ת והיאך מקשה שזה הספק יש להוציא מידי ודאי, והלא ספק הרגיל בעינן, כדפרישית לעיל, ואין זה ספק הרגיל ששיבר גוי ע"ז שלו. וי"ל דמ"מ הוי ספק הרגיל [יותר] בגוי מישראל, דגוי זימנין דרתח, אבל ישראל מוציאה ואינו שוברה אלא שוחקה וזורה לרוח או מטיל לים. מפי רבי.
<h2>דף מב:</h2>
והא שיפוייה דעיקר ע"ז קיימת וקתני היא אסורה ושיפוייה מותרין. וא"ת מאי קא קשיא ליה והלא לא מיירי אלא בשיפן גוי, אבל נשתברה מאיליה או שיפה ישראל ודאי אסורין השיפויין משום דעיקר ע"ז קיימת. ועוד אמאי פריך לר' יוחנן, תיקשי ליה ממתניתין דמפני (שהבכירה) [שהנבייה] נושרת עליהן, דאסרינן ליה משום דעיקר ע"ז קיימת, (והכי) [והכא] קתני דשיפוייה מותרין. וי"ל דהא דקאמר הכא והא שיפויין דעיקר ע"ז קיימת וקתני דמותרין ה"ה נמי דאפילו אם שיפה ישראל נמי מותרין אי לאו הויא גזירה דרבא. ור' יוחנן לית ליה הך גזירה דרבא.
וקתני יתיז בקנה. וה"פ [של הקדש] לא נהנין מדרבנן, ולא מועלין דאין מעילה בגידולין, דהכי מפרש לקמן, ושל אשירה יתיז בקנה דשיברי ע"ז מותרין. אבל בידו לא יקח, פן יאמרו שמלקט מעצי אשירה שלא נשברה עדיין, והם אסורים שאין ישראל מבטל ע"ז כדרבא.
ור' אבהו א"ר יוחנן יתיז באפרוחים. ר' אבהו מהדר אהא דשני סתם התלמוד דאייתי עצים מעלמא יתיז בקנה זהו להפיל את הקן. אמאי יתיז בקנה לישקליה מישקל, דאע"ג דאסרינן ליה למישקל היכא דקינתה בעצי אשירה היינו טעמא שנראה כמלקט עצי אשירה דידעי שפיר שהם מעלמא. ומשני מאי יתיז יתיז באפרוחים, ולא יקחם בידו, דאי שרית ללוקחן בידו אתי [למישרא] שיעלה על אשירה מפני (שהן) [שחס] על אפרוחים שלא יזוקו. אבל כשמתיז בקנה לא יעלה בשביל כך על האשירה, כי אפילו ללוקחן בידו לא שרינן ליה, והכי מפרש התלמוד בפרק ולד חטאת במעילה [י"ד ע"א]. מפי רבי. ובמעילה משונה קצת הגירסא מכאן, וקא' ר' אבהו א"ר יוחנן לעולם דאייתי עצים מעלמא, דאי שיברה עצים ממנה לא הייתי אומר יתיז בקנה, שהרי כשיתיז האפרוחים אי אפשר שלא יתיז מן הקן ונראה כמלקט עצי אשירה. ועוד דיתיז בקנה משמע בין בקן בין באפרוחים. הילכך אית לן לאוקומיה בעצים מעלמא. כן פירושה לפי הלשון של [מסכת] מעילה, שהלשון משונה קצת מזה, ודבר אחד הוא. ורבינו אלחנן פירש שם לעולם דאייתי עצים מעלמא, לא מיבעיא אי אייתי עצים מן האשירה גופה דיתיז בקנה פן ייראה כמלקט עצי אשירה, אלא אפילו אייתי עצים מעלמא נמי יתיז בקנה ולא יקחם לאפרוחים בידו, דמ"מ מיחזי כמלקט עצים לאשירה.
באפרוחים כאן וכאן מותרים בביצים כאן וכאן אסורים. ובכל שכן קתני בשל הקדש לא נהנין בביצים וכל שכן באשירה שהיא חמורה. ולית ליה טעמא דלעיל דסבירא ליה דהקילו באשירה משום דבדילי מינה, כדפירש רש"י של אשירה יתיז בקנה באפרוחים וכל שכן בהקדש דקיל טפי. מפי רבי.
<h2>דף מג.</h2>
סר אפס. סר שדיקדק ונתן בלבו לאצור תבואה. כמו סייר נכסיה [חולין ק"ה ע"א], סר סכינא [חולין י"ח ע"א]. תוספות רבינו שמואל העתקתי.
ש"מ תלת וכו'. וא"ת אמאי לא שמעינן נמי דישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי מדלא בטלה רבי אלעזר הקפר. ואין לומר דמתניתין היא לקמן בפרק ר' ישמעאל [נ"ב ע"ב]. הכי נמי תנן דנכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו בפרק רבי ישמעאל, ואפילו הכי קחשיב לה הכא. ואומר רבי, דמדיוקא שמעינן לה, נכרי מבטל ע"ז של חבירו, הא ישראל לא, וזה דוחק. ורבנו אלחנן פירש, דמתניתין [דפרק] רבי ישמעאל אשמועינן דאפילו ישראל העובד ע"ז אינו מבטלה. והא לא שמעינן מהא עובדא כי אם בישראל שלא עבד ע"ז, (אלא) [אבל] עובד ע"ז יכול לבטלה. קמ"ל מתניתין דפרק רבי ישמעאל דלא. מפי רבי.
מגדף בה רבי חנינא ולית ליה וכו', אלא. וא"ת אמאי לא מגדף בה נמי על הא דתנן מצא בה תבנית יד ותבנית רגל הרי אלו אסורין. ואמאי והא נתיאשו הבעלים. וי"ל שמצאן במקום שלא נתיאשו הבעלים מהן, אבל מעשה דרבי אלעזר היה בשדה במקום שנתיאשו הבעלים.
הא דתניא המציל מן הארי וכו'. וא"ת אמאי לא מייתי ההיא משנה דהגוזל בתרא [ב"ק קי"ד ע"א] המציל מן הנהר ומן הגייס ומן הליסטים, אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. וי"ל דלא קתני התם וכל מקום שהרבים מצויין שם, [להכי] שבקה, דמעשה דרבי אלעזר הקפר היה במקום שהרבים מצויין שם. מן הנהר. ל"ג דהיינו של נהר. זוטו של ים לשון גובה, כמו אל זטוטי בני ישראל פירוש אצילי, בזקינים ששינו לתלמי י"ג תיבות שבתורה [מגילה ט' ע"א]. להדיוטות. כי החכמים בלא שום ראיית לבנה של טבלא היו מבינים. לא תעשון כדמות שמשי. ל"ג לפני במרום, שהרי עדיין לא איירי אלא בכלי בית המקדש.
אכסדרה תבנית אולם. ואע"פ שהאולם היו בו ארבע מחיצות, כדמוכח במסכת מדות [פ"ד מ"ז], מ"מ כיון שהיה הפתח רחב אינו חשוב (כי אם) מחיצה, ואכסדרה של ג' מחיצות, ומחיצה רביעית פרוצה כדאמרינן בלא יחפור [ב"ב כ"ה ע"ב] שהעולם דומה לאכסדרה וכו'. ומיהו במסכת מדות מוכח שהיה בית החליפות מצפון של אולם ט"ו אמה ומדרום של אולם ט"ו אמה, ובבית החליפות מסתמא היתה שם מחיצה להפסיק בינה לבין האולם. ויכול להיות שרוח מזרחית פרוצה מכל וכל, ואפילו הכי קרי להו פתח, כמו פתח המשכן שהיה הכל פרוץ.
לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום. והקשה רבינו אלחנן אמאי איצטריך לא תעשון אתי, תיפוק לי כדמות שמשיי, שמלאכים בדמות אדם. וי"ל דשמא ליכא מלאך שהוא עשוי בפרצוף אדם לגמרי. ואע"ג דכתיב בדניאל שראה [כמראה אדם], לאו דמות אדם ממש. וא"ת והלא כרובים היו דמות אדם, ואמאי לא ממעטינן אדם מדמות שמשיי. וי"ל דכרובים לא מיקרו שמשים, אלא בית [כ]היכל ואולם ומנורה, שמשמשין בהן.
<h2>דף מג:</h2>
אלמה תניא כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם. וא"ת לוקמה במוצא, וכרבא דמוקי לה כרבי יהודה דדמות מניקה וסר אפס. וי"ל דמידי הוא טעמא אלא לאביי, ואביי לא סבירא ליה לדרבא, אלא מוקי לה בעושה. מכאן היו אומרים בשם ר"ת להביא ראייה דפרצוף אדם מותר לעשות, דלא איצטריך לשנויי לא תעשון אתי אלא אליבא דאביי. אבל אליבא דרבא עשייה מותרת, והילכתא כותיה לגבי אביי. ואין נראה לרבי, דמנא ליה דמשום קושיא דלעיל דמוקי ההיא דכל הפרצופין מותרין בעושה דריש לא תעשון אתי, דילמא בלא שום דוחק וקושיא דריש ליה הכי. ועוד דלפי האמת נמי משמע דפרצוף אדם אסור לעשות, דקתני לקמן טבעת שחותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה, ומסתמא מיירי בפרצוף אדם, דאין רגילות לעשות בחותמות צורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ובצורת דרקון נמי לא מיירי, דהא לא אסרינן לה בעושה אלא במוצא. על כן נראה לרבי, דלכולי עלמא פרצוף אדם אסור, ואפילו לרבא, דלא אשכחן שום אמורא דפליג על הך דרשא דלא תעשון אתי. מפי רבי. ושמא רבינו יעקב לא אמרה מעולם.
מפירקיה דאביי שמיע לי לא תעשון וכו'. וא"ת כיון דבפרצוף אדם לחודיה מיחייב אמאי איצטריך למיסר דמות ארבע פנים בהדי הדדי והלא דמות אדם עמהם. וי"ל שאם מצא כבר פרצוף אדם מצויר בכותל ועשה ג' פנים אחרים והשלימם חייב. אי נמי לאוקומי עליה בשני לאוין.
אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשים שבמדור העליון. אומר רבי, כי כל תרוצי אביי אמת הן ואינן סותרין זה את זה. והכי קאמר לעיל, לא אסרה תורה במדור התחתון במקדש אלא בית תבנית היכל וכו' ובמדור של שמים התחתון אלא חמה ולבנה וכוכבים ומזלות שהם ברקיע. והדר משני לא אסרה תורה במדור העליון סמוך לכסא הכבוד אלא ארבע פנים בהדי הדדי. אבל תירוץ של ד' פנים לא סתר, שהן סמוך לכסא הכבוד.
ממעל לרבות מלאכי השרת. וקשה לרבנו אלחנן, והלא מלא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום נפקא. ושמא י"ל דהוה מצי (למיפרך) [למיפרק] הכי. [אי נמי] דאיצטריך לחייבו שני לאוין.
שאני ר"ג דאחרים עשו לו. וקשה לרבינו אלחנן, דלכאורה משמע שאמר לגוי ועשה, והיאך אמר לו, והלא [מיבעיא לן בפ' השוכר את הפועלים בשאר איסורין אי אמרינן] אמירה לגוי שבות או לא, וליפשוט מהכא לתירוץ זה דאמרינן דאחרים עשו לו דלא חיישינן לאמירה לגבי (שבות) [שאר איסורין]. ומיהו י"ל דאיכא הכא לקמן תירוץ אחר ולזה לא תיקשי כלום. ואיצטריכו הני תרתי להא דמספקא לן בבבא מציעא [צ' ע"א] אי אמירה לגוי שבות או לא. ומיהו על אותם חותמות שרגילין עכשיו לעשות באינגילטירא, ויש בהם פרצוף אדם, היה נראה לו איסור בדבר, שהרי כיון שאינו יכול לעשות אין אומר לגוי ועושה. דמספקא לן בהשוכר אי מצי אמר לגוי או לא, וספיקא דאורייתא לחומרא היא, דהא כתיב לא תעשון אתי. ומיהו למה דפרישית לעיל בשם רבינו יעקב דלרבא מותר לעשות פרצוף אדם, היה נראה היתר. אך לא יתכן כדפרישית.
והא רב יהודה דאחרים עשו לו. אלמא אסור להיות בביתו, אפילו לא עשאו. אי נמי משום הכי א"ל סמי עיניה דדין, כדי שלא יחשדוהו העולם שעשאו ועבר על לא תעשון. מפי רבי.
והא ר"ג דיחיד הוה. וא"ת לוקמה בחותם שוקע, שמותר להניחה כדאמרן. וי"ל שהלבנה אינה בולטת ברקיע ולא שוקעת, הילכך אין לחלק בלבנה בין בליטה לשקיעה. רבינו יעקב.
על הסדינים ועל המטפחות. ר"ח גורס על המטבעות, כי מבוזין הן. ומכאן יש סמך [להיתר] למטבעות שלנו שחקוק עליהן שתי וערב. ומיהו מ"מ לא מצינו היתר לנזמים וטבעות החקוק עליהן שתי וערב. ואם היינו מפרשים דדוקא מיירי בצורת חמה ולבנה ודרקון, משום דחשיבי למינטר ומיפלח, אבל אדם וכל האחרים מותרים. נוכל להתיר אפילו הנזמים והטבעות שלנו שחקוק עליהן שתי וערב, שאין אסור אלא חמה ולבנה ודרקון בלבד. (וכ"ש) [וכן שמעתי] שעל זה נסמוך להתיר המטבעות שלנו.
רבי יוסי [אומר] שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. בפסחים פרק כל שעה [כ"ח ע"א] בעי היכי קאמר, שוחק וזורה לרוח [ושוחק ומטיל לים], או מטיל לים בעיניה, אמר רבה מסתברא חמץ לדשאר מימות קא אזיל בעי פירור, ע"ז דלים המלח קא אזלה מטיל בעינה. מתקיף לה רב יוסף אדרבה איפכא מסתברא ע"ז דלא מימאסא בעיא שחיקה, חמץ דמימאיס לא בעי פירור. ותימה לרב יוסף דאמר דלים המלח בעי שחיקה, למה הוזכר ים המלח. ועל כרחך סבירא ליה דבשאר נהרות נמי לא סגי שחיקה, מדנקט בכל דוכתי גבי ע"ז ים המלח. והא אמרינן הכא דאפילו בשאר נהרות נמי בעי שחיקה, דקאמרינן א"ל רבי יוסי והלא כבר נאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם וגו'. ואין לומר דפליגי בהא, דהא דקאמר רב יוסף דבעי שחיקה, היינו לשאר נהרות, אבל לים המלח בעינן בעינה, כדקאמר רבה, דאם כן לא הוו פליגי אלא בחמץ, ומסתמא פליגי בתרוייהו. ואין לומר נמי דלרבה ע"ז דלים המלח קא אזלה מטיל בעיניה וכן נמי בשאר נהרות, ורב יוסף דבעי שחיקה אפילו בשאר נהרות. [דהא] מ"מ תיקשי לרבה למה הוזכר ים המלח, כיון דלא בעי שחיקה בשאר נהרות, ובשמעתין בעי שחיקה בשאר נהרות. וי"ל דבשאר נהרות בעינן שחיקה וזרייה, ולים המלח לא בעינן אלא שחיקה. וא"ת אכתי למה לי ים המלח, יזרה בשאר נהרות. וי"ל שיש דברים שאין נוחין לזרות בנהרי כל כך כמו בים המלח. ומיהו קשה כיון דבעינן זרייה בשאר נהרות, איזו ראייה מביא ר' יוסי מן הפסוק. והלא לא היה יודע דכתיב ויזר על פני המים וגו'. ועוד אמאי קאמר נמי, לא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות. והלא בלא זה נמי אתי שפיר, כיון שהיתה בו זרייה. ותירץ רבינו אלחנן, דמ"מ כיון דלא כתיב ואכות אותו טחון ואזרה על פני המים, ש"מ דלא היתה בו זרייה לבערו. ואהדרו לו רבנן, דמ"מ כתיב ויזר, ולא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות ובעי זרייה אע"ג דלא כתביה גבי ביעור, זהו משום שנתכוין משה לבודקן כסוטות, והשליכו על פני המים והשקן. ומיהו אם היינו מפרשים שיש חילוק בנחלים, דבים המלח בעי שחיקה, ובשאר נהרות הגדולים בעי אף זרייה, ובנחלים קטנים אסור אף זרייה, אתי שפיר, דאהדרו ליה רבנן לרבי יוסי שלא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות, דאפילו זרייה נמי הויא איסורא, לפי שהנהר היה קטן ומגרש רפש וטיט על גדות הנהר ונעשה זבל, אבל משה לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות. שמנין לנו לחלק בשאר נהרות, ונחל נמי משמע גדול בכל דוכתא, כמו [יחזקאל מ"ז] נחל אשר לא יעבור. וגם אין לפרש נמי דלרבי יוסי לא בעינן שחיקה בים המלח כי אם בשאר נהרות, לאו דווקא הכא היינו שאר נהרות ולא תיקשי הא דאמר רב יוסף ע"ז דלא מימאסא בעיא שחיקה, דלא הוזכר ים המלח כיון דמכשרינן שאר נהרות, דהא אליבא דרבי יוסי קא מיירי, והוא לא הזכיר אלא ים סתמא, דהיינו שאר נהרות. זה אין לומר. דהא רבה בפסחים מיירי אליבא דרבי יוסי דהכא, ואפילו הכי קאמר ע"ז דלים המלח קא אזלא וכו', אלמא בעינן ים המלח אפילו לרבי יוסי. ויש להקשות דרבנן דהכא לרבנן דפסחים, דקאמר התם וחכמים אומרים מפזר וזורה לרוח ומטיל לים, והכא אסרי. וי"ל דרבנן דהכא היינו רבי יהודה דהתם, ורבנן דהתם היינו רבי יוסי דהכא. ועוד י"ל דגבי חמץ דכתיב ביה אכילה לא הויא דרך הנאתו בזבל והילכך מפזר לרוח. אבל גבי ע"ז דלא כתיבא ביה אכילה הוי דרך הנאתה בזבל. מפי רבי.
<h2>דף מד.</h2>
נחל קדרון אינו מגדל צמחים. וקשה לרבי, הא אם היה מגדל צמחים אסור, אלמא שחיקת מתכת מגדלת צמחים, ובפרק כיסוי הדם [חולין פ"ח ע"ב] משמע דאינה מגדלת צמחים, דקאמר אסור לכסות בזבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות לפי שאינו מין עפר. ופירש רבנו שלמה שאינן מגדלין צמחים, ואפילו זהב נמי אסור לכסות [בו] (ד)אי לאו דאיקרי עפר, דכתיב ועפרות זהב לו. ותירץ כשהן לבדן אין מגדלין צמחים, אבל אם מעורבין בעפר כי הכא שזורקן לרוח מגדלין. ורבינו יעקב תירץ כשהן שרופין אז מגדל צמחים ונעשה יותר עפר, אבל התם מיירי בלא שריפה. וא"ת ישחקנה בלא שריפה ותיעשה זבל. ותירץ שמצות אשירה בשריפה. ומיהו קשה לרבי, דהא גבי נחש נחושת דחזקיה לא קא חשיב שריפה דאע"ג דלא חשיב זרייה, זה ממילא היה, שכשוחקו נזרה על יד על יד. ועוד שכל כלי מתכות רגילין לצורפן באש. ועוד שאין מצוה בשריפה אלא אשירה, אבל של מתכות אין מצותן בשריפה. מפי רבי.
יש בו מקומות שמגדלות צמחים וכו'. וה"ה דהוה מצי לשנויי שהיה נמסר לגננים שבמקומות אחרים. אלא האמת תירץ. מפליא ליצנותא. מפליאה [תרגום של] מלעגת. וכן בירושלמי ובבר"ר מה את מפלא בי, פירוש מה אתה מלעיג בי. והלא כבר נאמר וכיתת נחש הנחושת. ואם הטילו לים דוקא היה לו לכתוב. אבל זרייה לרוח לא, שהרי ממילא נשחק על יד ונזרה לרוח. מפי רבי.
ש"מ וישאם ממש. וא"ת והא נמי איכא למידק כר' יוסי, מדכתב וישרפם, ולא כתיב שהטיל לים, ש"מ דדוקא קאמר, שאם הטילו לים דוקא היה לו לכותבו, כדפרישית גבי וכיתת נחש הנחושת. וי"ל שבזה אינו חושש למנות ביעורי ע"ז, מדלא כתב נמי זורה לרוח. ואע"ג דלעיל נמי גבי וכתת נחש נחושת לא חשיב ליה וזורה לרוח, זהו לפי שממילא נזרה לרוח על ידי כתות. אבל הכא כששורפו לא היה נזרה לרוח. ולא כתב כאן וישרפם אלא לאפוקי מוישאם.
קשו קראי אהדדי. בירושלמי דפירקין [ה"ג] מפרש ר' יוסי דהכא בשל עץ כאן בשל מתכת. של עץ היתה לשריפת אש ושל מתכת בטלה. כאן קודם שבא איתי הגיתי וכו'. יש לתמוה קצת (ש)למה שרף דוד ע"ז קודם שבא איתי הגיתי, וכי למה לא היה לוקח אחר שיבטלנה בעל כרחו כי ההוא דר' אלעזר הקפר. כאן קודם שבא איתי הגיתי וכו'. הכל היה מלחמה אחת כמו שפסוקים מוכיחים. אלא ה"פ, כאן קודם שבא איתי הגיתי התחיל לשורפן, ואחר שבא התחיל לבטלה. אבן שואבת היתה בה. אומר רבי, שהיה שרביט של זהב כפוף בקשת למעלה מן העטרה, והאבן שואבת תלויה בשרביט ומיקל העטרה מעליו, או כשהיה יושב על כסא מלכותו היתה האבן תלויה למעלה מראשו. שהיה מניחה במקום תפלין. וזהו עדות גדול, שהרי העטרה עגולה היתה, והראש אינו עגול אלא משוך קצת במקום שמניחין שם תפלין. והעטרה היתה מקפת את כל הראש. מפי רבי.
<h2>דף מד:</h2>
אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ. וקשה לרבנו אלחנן, הא דתנן לעיל [ט"ז ע"א] הגיע לכיפה שיש בה ע"ז אסור לבנותה, אמאי אסור, והלא אין נוהגין בה לשום אלהות, שכל העולם משתינין בפניה. וי"ל דלעיל מיירי במכבדין אותה. ועוד קשה, כיון דמכבדין אותה ונוהגין בה לשום אלהות, אם כן אפילו מרחץ יהא אסור לבנות, (שהם) [שהרי הוא] נוי לע"ז. דהא דקאמר הכא אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ, דמשום דאין נוהג בה לשום אלהות מותר לרחוץ במרחץ, הא אי(ן) נוהגין בה לשום אלהות היה אסור שהמרחץ היה לו לנוי. וי"ל שאם היה מרחץ לו נוי אסור, אבל לעיל כיון שנוהג בה לשום אלהות אין [דרך] סתם המרחץ להיות לו לנוי. מפי רבי.
כשיצא א"ל אין משיבין. ויש תימה, הא במתניתין קתני אין משיבין במרחץ וכשיצא א"ל, משמע שבמרחץ עצמו אמר אין משיבין. ואומר רבי, שיש במרחץ שלשה בתים, האחד ששם רוחצים, והאמצעי ששם עומדים ערומים ולבושים, והחיצון ששם עומדים לבושים. ובבית המרחץ עצמו ששם עומד ערום (ו)לא השיבו כלום, שאסור בשאילת שלום, כדאמרינן בפ"ק דשבת [י' ע"א]. באותו בית אמר לו אין משיבין במרחץ. ובבית החיצון שמותר שם לומר דברי תורה השיבו על מה שאמר. מפי רבי.
תשובה גנובה. פירש רבינו שלמה, דחהו בקש. ויש מפרשים, גנובה עלומה, שאינו יודע מה השיב ומיהו בשביל כן אין למחוק פירוש רבנו שלמה.
והאמר רבה פעור יוכיח וכו'. ולא ידע רבי היכא איתאמרה הא מילתא דהא לקמן לא נראה לו שנאמרה, דקתני השתין לפניה גרר בה הצואה לא בטלה, ועלה קאמר רבה תדע שכך הוא אמת. חדא שאין זה דרך התלמוד, ועוד [דהתם] י"ל שפעור עבודתו בכך וזו אין דרך עבודתה בכך. ונראה לרבי, שאמרה על מילתא דהכא והקשה על מילתיה דר"ג. מפי רבי.
נהנין ממנה שלא בטובה ואין נהנין ממנה בטובה. פירש רבנו שלמה כאן, בטובה בטובת הנאה שמחזיק להם טובה שלא בטובה שאינו מחזיק להם טובה. וזה הלשון נראה לרבנו תם מנוחתו כבוד. אבל הלשון שפירש בטובה בשכר שלא בטובה בחנם, אין נראה לו, דהול"ל בשכר ובחנם, כדאמרינן לעיל בפרק אין מעמידין [כ"ז ע"א] גבי [מתרפאין מהן] רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות, אילימא רפוי ממון בשכר רפוי ממון בחינם ליתני מתרפאין מהן בשכר אבל לא בחנם. ועוד הקשה רבנו אלחנן, למ"ד לעיל בפ"ק [י"ג ע"א] גבי יריד של ע"ז (מתנה) [מהנה] מותר. ואע"ג דאיכא תנאי לעיל, מ"מ הו"ל לאקשויי מהכא. ועוד קשה לרבי, דאמרינן לקמן בפרק רבי ישמעאל [נ"א ע"ב] גבי סיפא דקתני היו שלה ושל אחרים נהנין מהן בין בטובה בין שלא בטובה אמר אביי בטובת וכו', ומסיק מאן דמתני לה ארישא אבל סיפא כיון דאיכא אחרינא בהדה אפילו בטובת כומרים נמי שרי. ואי כפירוש רש"י ור"ח, דבטובה היינו בשכר, יש לתמוה וכי בשביל שיהיה לאחרים חלק שם יהיה מותר בשכר לכומרים, והלא מ"מ יתנו חלקם לע"ז כמו שהיו להם לבדם. והילכך אין נראה לרבי פירוש זה של בשכר ובחנם, אלא פירוש רש"י כאן, להחזיק טובה. וא"ת למ"ד לעיל [י"ג ע"א] נהנה אסור, גבי יריד של ע"ז, הא אמרינן הכא דנהנין ממנה שלא בטובה. וי"ל שאני נהנה דהתם שנהנה יותר מדאי, שנהנה בוורד והדס של ע"ז. ומכאן נראה לר"ת היתר מה שאנו טוחנין בריחים של כומרים ואופים בתנוריהם, שהרי בחנם ובהחזקת טובה מותר. שאין איסור בדבר אלא כשהריחים בבית ע"ז שלהם, שאז הוא מכבד יראתם, אבל כאן שאינו בביתם מותר. והא דאמרינן לעיל אין הולכין ליריד של גוים מפני שנותנין שם מכס לע"ז, זהו לצורך ע"ז עצמה שקונין מן המכס צרכיה, אבל מה שאינו עושין לצורך ע"ז עצמה מותר. ואפילו העשבים שהם בחצר טירתם מותרים, שאינן [אלא] לצורך עצמן. (אלא) [ו]הנאת עצמן שאני, וכדאמרינן בפרק בן סורר [סנהדרין ע"ד ע"ב] הני קווקי ורימונקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני, כדפרישית. ומיהו צ"ע, כי למה נאמר שאין עושין מהן צורכי ע"ז, והלא הם עושים. ואע"פ שאינן עושין צרכי ע"ז מאותן מעות עצמן, מ"מ משתרשי להו, ועושין צורכי ע"ז יותר בריוח. וצ"ע. ומיהו לפירוש רש"י דלקמן, דבשכר אין להתיר בין שהן בסמוך לע"ז בין שאין בסמוך לע"ז, כי אין לומר לפי שהוא סמוך לע"ז עושין יותר מן הנך צורכי ע"ז. ומיהו זה הפירוש לא יתכן, כדפרישית. ובירושלמי [פ"ד ה"ג] גרסינן, חנות של ע"ז אסור לשוכרה ואם היתה שכר (למחצה) [למדינה] אע"פ שעושין בהן צורכי ע"ז מותר לשוכרה. ועל זה יש לנו להתיר קצת מה שאנו שוכרין תנוריהן וריחים שלהן, שאין אנו נותנין שכר לכומרים אלא לגוי, והוי כמעלה שכר למדינה, אע"פ שעושין בהן צורכי ע"ז [כדאמרינן] בירושלמי, דהוי מותר.
וכי אמר נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי מאי הוי והתניא האומר בית וכו'. וא"ת וכי לא היה יודע המקשן דנהי דהקדש ליכא נוי מיהא איכא, ונויי ע"ז מיהא אסורים דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ואומר רבי, שהמרחץ אינו נוי לע"ז, שאינו מייפה אותה והוי כמו אמר בית זה לע"ז, שאינו מייפה לע"ז. אלא הוי כמו הקדש, ואין הקדש לע"ז. מפי רבי.
דנהי דאיתסורי לא מיתסר נוי מיהא איכא. פירש רבנו שלמה אי הוי רחיצה נוי לע"ז אסור לנו לייפות אע"ג דלא מיתסר מרחץ בהנאה. ואין נראה לרבי, שהרי אותו הגמון לא היה שואל לו אלא מפני מה הוא נהנה מע"ז והשיב לו ר"ג איני מייפה הע"ז לפי שאין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי. ואומר רבי דהכי פירושה, נהי דאיתסורי לא מיתסר על ידי שאומר בית זה לע"ז, נוי מיהא איכא ומיתסר ליהנות ממנו. מפי רבי.
<h2>דף מה.</h2>
הגוים העובדים את ההרים. הוא הדין ישראל, אלא לישנא דקרא נקט, [דברים י"ב] אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם על ההרים. שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם. וקשה לרבנו אלחנן, היכי מפיק מהאי קרא דציפוי ההר אסור כדקאמרינן בגמרא, אימא דקאי נמי אתלוש ויהא צפוי הר נמי מותר. ותירץ דהכי פירושה, דכתיב עליהם, ואיזהו דבר שעליהם אסור וגוף עצמו מותר, הוי אומר זה במחובר. ומיהו קשה לי מהא דאמרינן בתמורה בפרק כל האסורין [כ"ח ע"ב], א"כ ביטלת תורת לא תחמוד כסף וזהב עליהם, אני אקיימנו בדבר שאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח חיים הוא מותר וציפויו מותר. ותימה והאיכא הר שהוא [מותר] וציפויו אסור, כדאמרינן בגמרא לת"ק. ותירץ דסבירא לן התם כותיה דרבי יוסי הגלילי דשרי הכל אפילו ציפויו. ומיהו לרב ששת דאמר בגמרא דכ"ע ציפוי ההר אינו כהר ומיתסר קשה זה. ועוד [קשה] לרבנו אלחנן דלמה לא נעשו ק"ו, ומה אתנן שהוא אסור וציפויו מותר, הר שהוא מותר אינו דין שיהא ציפויו מותר. וכה"ג איכא ק"ו בפרק כל האסורין בתמורה. וא"ת א"כ ביטלת תורת לא תחמוד כסף וזהב עליהם אני אקיימנו בדבר התלוש שהוא עצמו אסור ויהא ציפויו נמי אסור. ומיהו למה דאפרש בגמרא בציפוי דהכא מיירי כשהוא נעבד עם ההר, יש לנו לאוסרו בטוב. אבל הא דאמרינן בפרק כל האסורין, ומה אתנן שהוא אסור ציפויו מותר נעבד שהוא מותר אינו דין שיהא ציפויו מותר, מיירי כשאינו עובד ציפויו. וצ"ע.
אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. פירש רבנו שלמה, על כרחינו אנו צריכין לפרש דלאו ע"ז מיקרו, דאמרינן בהשוחט [חולין מ' ע"א] הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר, שהשוחט לשם הר לא מיקרו זבחי מתים. והא דתני בע"ז ועובדיהם בסייף, משום האי טעמא הוא. דאע"ג דלאו ע"ז נינהו לענין איתסורי, מיהו עבדי להו ולע"ז מיכווני. והקשו בשם רבינו יעקב, דכיון דלא מיקרו ההרים אלהיהם אמאי עובדיהם בסייף, והא לאו ע"ז נינהו. ומפרש ר"ת, דמ"מ מיקרו שפיר ע"ז, והילכך הוו עובדיהם בסייף. וקרא דאמר ולא ההרים אלהיהם הכי פירושו, אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים, אותם אתה מאבד ואי אתה מאבד ההרים אם הן ע"ז. והא דאמרינן בהשוחט דשחיט להר לא מיקרו זבחי מתים, (ומאי) [ואמאי] לא מיקרו זבחי מתים כיון שהם ע"ז. וי"ל דהואיל ומיקל הכתוב על המחובר שלא לאבדו, ש"מ שאינו אלהות גמורים ויש להתיר תקרובת. וזה דוחק. ואומר רבי, כי נראה יותר כפירוש רש"י, דתניא בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"א ע"ב], לאדם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם שכמותו, פירוש לכבוד בעלמא. יכול אפילו נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם. אלמא אע"ג דבעלי חיים אין נאסרין אפילו הכי עובדם חייב. הכי נמי אע"ג דאין ההר נאסר אפילו הכי עובדו בסייף. ועוד דאמרינן לקמן [מ"ו ע"ב] א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא או חילוף ומה נעבד שאסור בתלוש להדיוט (אסור) [מותר] במחובר לגבוה דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם לא שנא הדיוט ולא שנא לגבוה. ואם כפירוש ר"ת כן הוא, שפירש ולא ההרים שהן אלהיהם תאבדון, היכי שמעינן מהכא דמותר אפילו לגבוה (דלאו) ומשום דהר אינו נאסר לא שמעינן דמותר לגבוה, שהרי בעלי חיים יוכיחו דלא מיתסרו להדיוט ואפילו הכי אסורין לגבוה, אבל לפירוש רש"י אתי שפיר, דכיון דלא מיקרו הרים אלהיהם מותרים לגבוה, והוי כאילו לא נעבדו מעולם. מפי רבי.
א"ר עקיבא אני אובין. אין זה הלשון של אובין הולך אחר הדייקות שאובין בין מיבן, כמו אושיב משיב, מוריד מירד, מוציא מיצא. אלא היה לו לומר אבין מגזרת מבין. מכאן היה משמע שרבי יוסי הגלילי היה גדול מרבי עקיבא, מדקאמר לו ר"ע אובין ואדון לפניך. ומשום דקא חשיב ליה לרבי יוסי הגלילי בריש פרק בתרא דגיטין [פ"ג ע"א], דקאמר לאחר פטירתו של רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקינים להשיב על דבריו, ואלו הן ר' טרפון ור' יוסי הגלילי ורבי עקיבא. ומיהו מהתם אין לדקדק שרבי יוסי הגלילי גדול מרבי עקיבא, אע"ג דחשיב ליה לרבי יוסי ברישא, דהא בהגדה של פסח חשיב ליה לרבי עקיבא מקודם רבי טרפון, שרבי טרפון רבו היה כדמוכח בכתובות [פ"ד ע"ב]. ובגיטין חשיב ליה נמי לרבי טרפון מקמי רבי עקיבא. הכי נמי חשיב ליה לרבי יוסי הגלילי מקמי רבי עקיבא ואע"פ שהיה רבי יוסי קטן ממנו. ובזבחים ס"פ איזהו מקומן [נ"ז ע"א] משמע שהיה רבי יוסי הגלילי קטן מר"ע, דקאמר התם והיה שם תלמיד אחד שבא לפני חכמים תחילה ורבי יוסי הגלילי שמו. ומיירי התם ר' טרפון ור' עקיבא. משמע שהיו גדולים מרבי יוסי. ושמא י"ל ששניהם חברים היו, והא דקאמר באיזהו מקומן שבא לפני חכמים תחילה, י"ל שלמד הרבה במקום (אחד) [אחר], אבל הוא בא לפני אותם חכמים תחילה, מפי רבי.
כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה וכו'. ר' עקיבא מהדר ליה לרבי יוסי הגלילי, וא"ל שפיר קאמר ר' דאשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת יד אדם. אבל מ"מ לא הוכחנו, כי למה לא נאמר כי תחת עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם, כמו שאנו אומרים בההרים ובגבעות, כי בא הכתוב להודיעך כי כל שיש שם הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן בידוע שיש שם ע"ז ובימה. ועץ רענן נמי עצמו ע"ז הוא, ואע"פ שההרים והגבעות עצמן אינן ע"ז היינו משום דכתיב אלהיהם על ההרים דמשמע ולא הרים עצמן אלהיהם, דלא כתיב אבד תאבדון את כל ההרים אשר עבדו שם הגוים, דהוה משמע שההרים עצמן אלהיהם, אלא כתיב אלהיהם דמשמע אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. אבל עץ רענן משמע דמיקרו אלהיהם שפיר. רבנו אלחנן. וא"ת מנלן דדרשינן כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה וכו' כמו שאנו דורשין בעץ רענן, הא כבר דרשינן ליה לקרא דההרים וגבעות אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. וי"ל מדסמכינהו לעץ רענן לומר לך כי בידוע שיש שם ע"ז. מפי רבי.
ציפוי הר כהר איכא בינייהו. ותימה לרבי, היכי אסרינן ליה לציפוי הר, וכי חמור מתקרובתן דאמרינן בהשוחט [חולין מ' ע"א] דשחיט לשם הר ליכא משום זבחי מתים. ונראה לרבי, דמיירי הכא שהציפוי נעבד אטו הר, ואסרינן ליה משום דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהן ולקחת לך, הא קמ"ל קרא דציפוי הר אינו כהר אע"ג דבטל (הרי) [אגב] הר(י) מ"מ אסור הציפוי ורבי יוסי הגלילי סבר דציפוי ההר כהר ובטל אגב הר ומישתרי. והכי פירושה דמתניתין, הגוים העובדין את ההרים הם מותרים והציפוי שעליהן אסור, דלא בטיל אגב הר, משום דכתיב לא תחמוד כסף וזהב וגו'. ורבי יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם, ומה שבטל להו נמי דהיינו ציפוי בטל אגב הר ומישתרי, שאין אסור אלא אשרה שיש בה תפיסת ידי אדם ולא בטלה אגב קרקע, אבל ציפוי הר דליכא תפיסת ידי אדם בטל אגב הר ומישתרי. ואומר רבי, כי יש סוגיא בתמורה פרק כל האסורין [כ"ח ע"ב] שקשה קצת לסוגיא זאת, דקאמר התם, מן הבהמה להוציא את הנעבד, והלא דין הוא ומה אתנן ומחיר שציפוייהן מותרין לגבוה כדכתיב הן ולא ציפוייהן הם אסורים, נעבד שציפויו אסור להדיוט אינו דין שהוא עצמו אסור (להדיוט) [לגבוה]. או חילוף ומה אתנן ומחיר שהן אסורין לגבוה ציפוייהן מותרין, דכתיב הן ולא ציפוייהן, נעבד שהוא מותר להדיוט אינו דין שיהא ציפויו (אסור) [מותר] להדיוט, א"כ ביטלת תורת לא תחמוד וכו', אני אקיימנו [בדבר שאין בו רוח חיים] אבל דבר (שהוא) [שיש בו] רוח חיים הואיל והוא מותר יכול יהא ציפויו מותר, ת"ל מן הבקר להוציא את (הנרבע) [הנעבד]. ותימה לרבי, היכי מפיק מהכא דציפוי נעבד אסור להדיוט. ונראה לרבי לפרש ת"ל מן הבקר להוציא את הנעבד, ומדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. ומדלא שרי להדיוט דוקא אלא נעבד, מכלל דציפויו אסור, דדוקא שרי רחמנא הנעבד (ל)עצמו להדיוט אבל לא ציפויו. והשתא משמע דאסר רחמנא ציפוי להדיוט. והכא קאמר רבי יוסי הגלילי דציפוי הר כהר ומישתרי. ושמא י"ל דאתיא דלא כר' יוסי הגלילי. ומיהו נראה לפרש כן הסוגיא של שם, ומה אתנן ומחיר שציפוייהן מותרין, דכתיב הם ולא ציפוייהן, הם עצמם אסורין לגבוה, נעבד שציפויו אסור לגבוה אינו דין שיהא [הוא עצמו] אסור לגבוה. (והוא) [וזה] הדין אינו [דין] גמור, שהרי עדיין לא ידענו שציפוי נעבד אסור לגבוה, אלא משום שיודע שכן הוא האמת אומר כן. או חילוף, ומה אתנן ומחיר שהן אסורין ציפוייהן מותרין, דהא כתיב הם ולא ציפוייהן, נעבד שהוא מותר לגבוה אינו דין שציפויו מותר לגבוה. וגם זה הדין אינו לבסוף, דהא פשיטא [ד]נעבד אסור לגבוה, כדכתיב מן (הבהמה) [הבקר], אם כן ביטלת לא תחמוד כסף וזהב וגו' (ע"ד) [עד] אבל דבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר יכול יהא ציפויו מותר, ת"ל מן הבהמה להוציא. פירוש מדאסר רחמנא נעבד מכלל דאסר נמי ציפוי בהדיה לגבוה, אבל ציפוי להדיוט מותר כמו שמותר לו נעבד, ר"ל [דלא] אסר אלא לגבוה. והשתא אתי שפיר ההוא דשמעתין לכולי עלמא, דמיירי בשל הדיוט, והילכך שרי לרבי יוסי הגלילי. אבל לגבוה, דהר אסור כדפשיט רבא לקמן [מ"ו ע"ב] בעיא דרבא בר חמא, הוי ציפוי אסור. וסוגיא דתמורה מיירי לגבוה כדפרישית. והילכך ציפוי אפילו לרבי יוסי הגלילי, דשרי הכא, (ד)היינו דוקא הכא לענין הדיוט, אבל לענין גבוה אסיר לכולי עלמא, כדמוכח סוגיא דתמורה. מפי רבי. אומר רבי דלרמי בר חמא סברי כולי עלמא דמתניתין דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. מדקתני במתניתין א"ל ר"ע אני אובין ואדון לפניך דלא נדרוש תחת עץ רענן אלהיהם באילן שנטעו מותר, כדשרו ליה רבנן לקמן, אלא לאו ש"מ דאסור לכ"ע. ואשירה דאסר ר' יוסי הגלילי לא פליג עליה ת"ק. מפי רבי.
<h2>דף מה:</h2>
רב ששת [אמר] דכולי עלמא ציפוי ההר אינו כהר והכא באילן שנטעו וכו'. וא"ת וכי איזה טעם צריך לר' יוסי הגלילי לומר דאשירה אסורה, והא קראי כתיבי ואשיריהן תשרפון באש וגו', ודרשינן מינייהו לקמן נטעו מתחילה לכך [וקרא דואשיריהם תגדעון] לנטעו ולבסוף עבדו. וי"ל דאם לא היינו נותנין טעם מה יש בין אשירה להר לא היינו דורשין אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, אלא הוה מוקמינן ליה לדרשה אחריתי ונאסור הרים. מפי רבי.
שומע אני תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם. וא"ת מנלן דלוקי ליה ר' יוסי ב"ר יהודה להאי קרא באילן שנטעו ולבסוף עבדו, אדרבה לוקמיה באילן שנטעו מתחילה לכך. (אינודי) או"ר מדקתני רבי יוסי בר' יהודה אומר, מכלל דרבנן פליגי עליה וסברי אילן שנטעו ולבסוף עבדו דמותר ואיהו סבר דאסור. מפי רבי. ורבינו שלמה פירש דאי הוה ס"ד דסבר ר' יוסי בר' יהודה אילן שנטעו ולבסוף עבדו דמותר, והא דריש הכא לאסור אשירה כשנטעו מתחילה לכך, הו"ל למידרש להיתר דנטעו ולבסוף עבדו, וליתני מתוך שנאמר ולא עץ רענן אלהיהם שומע אני כל אשירות מותרות ת"ל ואשיריהם וגו'.
דתני רב יוסף ושיברתם את מצבותם [והנח]. וא"ת אמאי איצטריך למיכתב גבי אשירה ומזבחותיהם נתוץ ורדוף ואחר כך שרוף, ושמא יש בהן שום צריכותא.
<h2>דף מו.</h2>
א"ל ר' עקיבא והלא כבר נאמר אבד תאבדון, ויש תימה היכי מצי דריש ר"ע מאבד תאבדון (מניין) [מכאן] לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחריה, והא איהו סבירא ליה כרבי יוסי בר' יהודה דאמר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור, ולרבי יוסי בר' יהודה דריש מאבד תאבדון. ולשרש אחריה נפקא לן מואבדתם את שמם כרבי אליעזר. ושמא י"ל דרבי עקיבא סבירא ליה כת"ק דמתניתין. ואע"ג דאמרינן במתניתין אני אובין ואדון לפניך דין לסייע לר' יוסי הגלילי. לדבריו דר' יוסי קאמר וליה לא סבירא ליה. גמגום.
בית גליא קורין אותה בית כריא. פירש בערוך ערך בית גליא, גוליא גבהות, כמו גלי. כריא שתפול בשחת, כמו כרה שוחה. ואמרי לה גליא, לשון גילה ושמחה, קורין לה בית כליא, שתכלה מן העולם. ואמרי לה בית גליא, גלויה ומפורסמת. בית כליא, מלשון בית הכלא. לשון אחר בית (כריא) [גדיא] קורין אותו כרייא, פירוש גדיא גדי, כריא חזיר, שבלשון יוני קורין לחזיר כרי. מפי רבי.
בהמה תוכיח. שאינה נאסרת על ידי השתחואתו. והא דנקט לקמן בפרק ר' ישמעאל [נ"ד ע"א] אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, לאו דוקא נקט בהמת חבירו. אי נמי י"ל דנקט משום דקתני לא אסרה, דדמי למים של רבים דאמרינן לקמן [מ"ז ע"א] שלא יכול לאוסרן אפילו לנסכים. הכי נמי כאן שהיא של חבירו לא אסרה אפילו להקדש.
הצד השוה שבהן שאין בהן תפיסת ידי אדם. קשה לרבינו אלחנן דאמאי לא שייך שפיר תפיסת ידי אדם בבהמה, כיון שהיא מיטלטלת, דהא לא דמיא להר, דהא לקמן בפרק רבי ישמעאל [נ"ט ע"א] אמרינן גבי מים דאין נאסרין, פריך אמאי מחוברין נינהו, ומשני לא צריכא דתלשינהו. מיהא חשיבי כתפיסת ידי אדם. ואומר רבי דבבעלי חיים לא שייך תפיסת ידי אדם, שאין זה רגילות שיהיו בו תפיסת ידי אדם. אבל מים רגילים הם ללוקחם מן הנהר.
תיתי מבהמה בעלת מום ומהר אי נמי וכו'. ה"ה דהוה מצי למימר מבהמה בעלת מום ומאילן יבש, דהא ליכא תפיסת ידי אדם ולא נשתנו ברייתן ויש בהן שאינו דבר שיש בו רוח חיים. רבנו אלחנן.
ומאילן יבש. פירש רבינו שלמה כגון אילן העולה מאיליו, שאין בו תפיסת [ידי אדם]. וא"ת וכי אפשר אפילו שלא יהא בעצמו תפיסת ידי אדם [מ"מ אילן שלפני זה שיצא זה מגרעינתן היתה בו תפיסת ידי אדם] שלא עלה מאיליו. וי"ל דאין הכי נמי דאפשר [כגון אילן שעלה מאיליו מששת ימי בראשית]. וא"ת מאי האי דקאמר לעיל, אלא תחת כל עץ רענן למה לי, לכדר"ע. למה לי כדר"ע, אמאי לא מוקמינן באילן העולה מאיליו, דהתם נדרוש שפיר ולא עץ רענן אלהיהם, שלא היתה בו תפיסת ידי אדם מעולם. [וי"ל] שלזה לא איצטריך קרא הוא, דכיון שעלה מאיליו מששת ימי בראשית הוי כהר עצמו, דמלא ההרים אלהיהם נפקא, אע"ג דכתב רחמנא על ההרים הרמים ועל הגבעות, ולא ילפינן הרים מגבעות. וי"ל דאורחיה דקרא הוא דנקיט הרים וגבעות בהדי הדדי. והא דבעי ריש לקיש לקמן [מ"ז ע"ב], המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה, אליבא דר' יוסי בר' יהודה לא תיבעי לך דנטעו ולבסוף עבדו אסור, הוא הדין דהוה מצי למיבעי אליביה באילן העולה מאיליו, דהוי כמחובר. אלא ניחא ליה לעשות שאלתו בכל אילנות. ועוד אילן העולה מאיליו מילתא דלא שכיחא היא. ועוד קשה לרבי, דהא אמרינן לעיל תני תנא קמיה דרב ששת וכו' עד דומיא דהר [ואם כן אית לן למימר דומיא דהר] מה הר (שלא) עמד מאיליו אף ירקות שעומדין מאיליהן, וקאמר אסורין. אלמא ש"מ אפילו אילן העומד מאיליו אסור. ונראה לרבי דמיירי הכא אליבא דרבנן דאמרי נטעו ולבסוף עבדו מותר. מפי רבי.
ומאילן יבש. פירש רבנו שלמה, דמיירי בנטעו גרעין, ואתי אפילו כרבנן. ואין נראה לרבי, דמשמע שרוצה לומר הא אם נטעו אילן הוי שפיר מיקרי תפיסה על ידי אדם. וזה אינו, כי איזה חילוק יש בין נטעו גרעין לנטעו אילן, דהא נטעו משמע סתמא, לא שנא גרעין ולא שנא אילן. ועוד דאמרינן לקמן [מ"ז ע"ב] המשתחוה לבית אסרו. ודוקא נקט משתחוה לבית, שאינו מחובר כל כך. אבל אילן שנטעו ולבסוף עבדו, דהוי אפילו עיקרו (אסור) [תפיסת ידי אדם] לא נקט רב. דמתוך שהוא נשרש יותר בקרקע חשיב כמחובר יותר מדאי, ולא יאסרנו, כפירוש ר"ת שאפרש לקמן [מ"ח ע"ב] אם יגזור העוזר. ונראה לרבי, דודאי סברי רבנן בין נטעו מתחילה גרעין בין נטעו מתחילה אילן חשיב שפיר אין בו תפיסת ידי אדם, דכיון שהוא נשרש ומחובר לקרקע, ואע"פ שהיה מעיקרו תפיסת ידי אדם, מתבטל מתפיסת ידי אדם כיון שלא נטעו מתחילה לכך. מפי רבי.
זקף (בהמה) [ביצה] להשתחות לה. אומר רבינו אלחנן, דמיירי שהטילה שם התרנגולים, ולא היתה בה תפיסת ידי אדם. אי נמי אפילו היתה בה תפיסת ידי אדם וטילטלוה כיון שלא זקפה זה על מנת להשתחות לה זקיפת אחרים לא תועיל כלום לפי שהוא מעשה קטן כיון שלא נזקפה להשתחוות.
<h2>דף מו:</h2>
יש נעבד במחובר אצל גבוה, מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא. שתי בעיות עושה, אם יש קרבן [מנעבד] במחובר, ואת"ל יש מכשירי קרבן וכו'. וא"ת היכי מצי למהוי קרבן במחובר. וי"ל דמיירי בעצים ואליבא דר' דאמר [בפרק] הרי עלי עשרון [מנחות ק"ו ע"ב] שטעונה קמיצה מליחה והגשה.
נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה. וקשה לרבנו אלחנן נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה להדיוט בתלוש אף לגבוה בתלוש, לרבנן דאית להו דיו אפילו כי מיפריך ק"ו בפרק שני דב"ק [כ"ה ע"א]. ונראה לי דהא לא מצית אמרת, שהרי מצינו שהחמיר הכתוב בגבוה יותר מבהדיוט גבי בעלי חיים, דלהדיוט שרו, ולגבוה אסירי. ורבינו אלחנן תירץ, שיש מקומות שאין אנו עושין דיו, כזה שאין צריך להזכיר החומרא של נעבד ולדון דיו לאחר שתזכירנה אלא תדון סתם, ומה אתנן הקל בשום קולא בעלמא יותר מנעבד אסור במחובר לגבוה נעבד לא כ"ש. אבל ההיא דפ"ב דב"ק כולו ענין אחד של תשלומין הוא, ושייך בהו דיו טפי. וכן רגיל רבי לתרץ על ההיא (ד)סוגיא דזקני דרום [זבחים כ"ב ע"ב]. ועוד קשה לרבינו אלחנן, אמאי איצטריך קרא דמן הבקר להוציא את הנעבד, נילף ליה בק"ו דהכא, ומה אתנן שמותר בעלי חיים להדיוט אסור לגבוה, נעבד שאסור בבעלי חיים להדיוט אינו דין שאסור לגבוה. ואומר רבי, דשפיר איצטריך קרא דמן הבקר לאשמועינן [כיון] דלגבוה אסור מכלל דלהדיוט שרי. מפי רבי.
בית ד' אלקיך. דבית משמע מחובר, דהול"ל לד' אלקיך. ואפילו לרב דאמר לקמן [מ"ז ע"ב] תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי מ"מ מי לא עסקינן הכא כגון שזה הבית מחובר שם מעולם, כגון בית מערה. אי נמי שנתן לה בית שלם עם הקרקע, דהוי קרקע של בית במחובר. מפי רבי.
לקולא פרכינן לחומרא לא פרכינן. תימה לרבי, דאדרבה איכא למימר כיון דאיכא לאקשויי לקולא ואיכא לאקשויי לחומרא כל חד וחד תיקום בדוכתיה. ואומר רבי, דבאותה דהתם [זבחים י"ז ע"ב] דקאמר רבה בר' אהילאי איכא נמי לקולא בהדה. והילכך כיון דאיכא לאקשויי להאי ולהאי לוקמה בדוכתה, אבל הכא דאיכא חומרא בלא קולא בהדה אית לן למיפרך טפי לחומרא. מפי רבי.
דר' אליעזר מחייב ליה לגברא בפסח. ואע"ג דקולא היא שמחלל שבת, מ"מ כיון שהחילול אינו אלא מדרבנן, וחובת גברא בפסח מן התורה, חומרא קא חשיב ליה. מפי רבי.
הזאה תוכיח וכו'. ור' אליעזר אהדריה דמעכבא. והשתא מפרש שהיא הזאה של טמא מת לקדשים. והזאה לא מעכבא, לפי שהאכילה לא מעכבא כיון שיוכלו לשחוט ולזרוק עליו. וקשה לרבי, דבשלמא זריקה לא מעכבא [טהרת המקריב]. אלא אכילה נמי אמאי לא מעכבא, והלא מצוה היא, דכתיב ואכלו את הבשר. ונראה לרבי, אין דבר ממעט אלא מצוה שנעשית בשבת עצמה, כגון זריקה וקבלה והקטרת אימורים. אבל [בשביל] מצוה שהיא [אינה] נעשית בשבת עצמה, כגון האכילה, שאינו נאכל אלא בלילה למוצאי שבת [אינה דוחה שבת אע"פ ש]היתה מעכבת. מפי רבי.
יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד. [תימה] מהיכא ילפינן דנעבד אסור במחובר, לאו מאתנן, א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה אתנן מותר ע"י שינוי, דדרשי ב"ה בפרק הגוזל קמא [ב"ק צ"ד ע"א], הם ולא שינוייהן, אף נעבד [הוא ולא שינויו]. ואומר רבי, דמדאורייתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד, דילפינן לה מאתנן, אלא מדרבנן קמיבעיא ליה, דמשמע משום חומרא דע"ז החמירו בו חכמים ואסרו שינוי. כן מצאתי בשם רבי. ורבי אמר לנו עכשיו, דשמא מחד קרא נפקא דאין שינוי, אם אין בו שינוי.
ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ור' אליעזר אוסר. פירש רבינו שלמה, דמוכח לרבנן דיש שינוי בנעבד, וקס"ד השתא בנעבדו ולבסוף נרבעו מיירי, דסברי רבנן דשרו משום דיש שינוי בנעבד, ורבי אליעזר דאוסר סבר דאין שינוי בנעבד. ודחי לאו איתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין. וקשה לרבי, חדא שהוא מגיה הספרים. ועוד היכי מצי מוכח דסבירא להו לרבנן דיש שינוי, לעולם אימא לך דאין שינוי והוי טעמייהו דרבנן דשרו משום דסברי דעובר לאו ירך אמו הוא. ומיהו זה יש לדחות, דקים ליה לתלמודא דסבירא ליה לרב זוטרא בר רב נחמן כרבא דאמר [תמורה ל' ע"ב] היא וולדה נרבעו, דעובר ירך אמו הוא. ועוד קשה, אמאי לפי המסקנא דלשון ראשון דקאמר אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסור, אמאי לא נפשוט דאין שינוי בנעבד. ואי משום דאיכא למידחי דלא הוי טעמא משום שינוי אלא משום דמעיקרא בהמה והשתא בהמה וכו'. על כן נראה לרבי גרסת הספרים הישנים. ופירוש הסוגיא כן הוא. ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ורבי אליעזר אוסר. וקס"ד השתא דבנרבעו ולבסוף עיברו קא מיירי. ובזה וזה גורם פליגי, דרבנן שרו זה וזה גורם ורבי אליעזר אוסר, ומדרבי אליעזר נשמע לרבנן, מדאסר רבי אליעזר משום זה וזה גורם אסור מכלל דרבנן [ד]שרו אי הוה סבירא להו זה וזה גורם אסור היה אסור אע"ג דנשתנה, אלמא אין שינוי בנעבד. ומיהו דוקא נעבד וכיוצא בו. שנעבדה עבירה בגופו, אבל דבר שלא נעבדה עבירה בגופו כגון אתנן שרי בשינוי. וא"ת מדרבי אליעזר היכי נשמע לרבנן, דהא רבי אליעזר אוסר יותר מדאי, שיאסור אפילו ולדות אתנן ושינויו, מדלא מפליג כלל (כלל) [בכל] האסורין, אלא קתני בה ורבי אליעזר אוסר דמשמע דקאי אכולה. ומשום הכי אוסר בשינוי, אבל רבנן, דשרו ולדות אתנן ושינויו, הכי נמי דשרו שינוי בנעבד. ואומר רבי, דקסבר רב זוטרא, דרבי אליעזר לא קאי אאתנן, דודאי אית ליה דשינויו וולדותיהן מותרין, דמסתמא לא פליג על ב"ש וב"ה רבותיו. והשתא מייתי שפיר ראייה, מדרבי אליעזר דאסר נשמע לרבנן, שאין רבי אליעזר אוסר עכשיו יותר מדאי, אלא כרבנן סבירא ליה באתנן. ודחי, לאו מי איתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו. פירוש דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, והילכך אסור. ורבנן דשרו סברי דעובר לאו ירך אמו הוא, אבל נרבעו ולבסוף עיברו דברי הכל מותרים. והילכך אין להוכיח מדקאמר דברי הכל מותרים אי יש שינוי בנעבד אי לא, דאיכא למימר דזה וזה גורם מותר. דאי נמי לישרי מטעם שינוי. ואע"ג דחיטין ועשאן קמח לא הוי שינוי, הכא הוי שינוי, שנרבעו ולבסוף עיברו זהו שינוי גדול יותר, ודבר חידוש הוא שנוצר ובא לעולם. אבל חיטין ועשאן קמח זהו דבר עצמו הנעבד.
כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרין. ותימה לרבי, הא האימהות אסורות, אע"ג דאיכא שינוי לגבי ולדות לא מהני לענין אימהות. ואילו בהגוזל קמא [ב"ק צ"ג ע"ב] תניא ומייתי לה בשלהי המפקיד, גזל פרה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה וולדותיה דברי רבי מאיר, משום דלית ליה שינוי קונה. רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה, משום דאית ליה שינוי קונה. אלמא שינוי קונה לענין האם. וי"ל דמפני תקנת השבים תיקנו שיועיל לקנות, אבל מדאורייתא לא חשיב שינוי. מפי רבי.
כשנרבעו ולבסוף עיברו. וא"ת והאמרינן לעיל בפרק אין מעמידין דגוי חס על בהמתו שלא תיעקר, שהיא נעקרת ברביעה. וי"ל שאינה נעקרת כל שעה, אלא פעמים נעקרת ופעמים אינה נעקרת. ועוד י"ל דמיירי לאחר שלש שנים, דאז שוב אינה נעקרת כדאמר רבי יוחנן לעיל. אי נמי כשרבעה בשלא כדרכה, ואע"ג דלא חיישינן לעיל לרבעה שלא כדרכה שאז אינה נעקרת, היינו משום דלא שכיח כי האי גונא למעבד.
<h2>דף מז.</h2>
אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין. ללישנא קמא דפרישית לעיל לא פליג רבי אליעזר אאתנן, דהא בולדות מודו ב"ש וב"ה דשרו. ומסתמא לא פליג עלייהו. ובלישנא בתרא פליג אף אאתנן כדפרישית לעיל. מפי רבי.
איכא דאמרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין. דקסבר עובר ירך אמו, ושינוי דלידה לא מהני בנעבד. והני חיטין נמי כנרבעו ולבסוף עיברו דמו ושנוי לא מהני בהו. ודחי הכי השתא התם מעיקרא וכו'. וקשה מדר' אליעזר נשמע לרבנן, מדאסר ר' אליעזר נרבעו ולבסוף עיברו, דלא מהני שנוי, אע"ג דשרי בולדות אתנן ושינוייהן כדפרישית לעיל ללישנא קמא, הכי נמי לרבנן אע"ג דמהני שינוי באתנן לא מהני בנעבד. וי"ל דהשתא סברי דפליג רבי אליעזר אף באתנן, ופליג אב"ש וב"ה רבותיו דשרו ולדות אתנן. ופליגי רבנן עליה ושרו אף בנעבד. ואין לשמוע מדברי רבי אליעזר שיחמירו חכמים בנעבד יותר מבאתנן. והילכך מספקא לן אי טעמא דרבנן משום דזה וזה גורם אסור או משום שינוי. והאי דתלי הטעם בפרק כל האסורין [תמורה ל' ע"ב] (משמע) [משום] דזה וזה גורם, היינו משום דפשיטא ליה האי טעם יותר. וכן נראה לרבי ליישב הגירסא שבספרים ישנים. מפי רבי. הני תרי מילי דרב נחמן איתנהו בפרק כל האסורין. והא דמייתי הכא (כלישנא) [בלישנא] קמא דמוקי רב נחמן פלוגתייהו בעיברו ולבסוף נרבעו [אמרה שם] רב הונא בר חיננא בשם רב נחמן. וההיא דנרבעו ולבסוף עיברו כלישנא בתרא דהכא אמרה שם רבא בשם רב נחמן. ורבה בר אבוה ליתיה התם כלל. ואע"פ שיש שם ספרים שכתוב בהם ההוא דרב הונא בר חיננא בשם ריש לקיש, אומר רבי [שזה] אינו נראה. אלא גם הוא בשם רב נחמן אמרה, כדמוכח שמעתין. וגם בסדר קדשים שכתב רבינו גרשום מאור הגולה כתוב כך, דרב הונא בר חיננא בשם רב נחמן אמרה, ולא אמרה בשם ריש לקיש. מפי רבי.
התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה הכא וכו'. [תימה דהכא משמע דיותר יש להתיר חיטים ועשאן קמח מולד, ואלו במרובה [ב"ק ס"ו ע"א] אית להו לב"ש גבי אתנן שוולדות מותרין דהתירו ב"ש שנוי דלידה] ואסרו שינויהן של שאר שינויין. אלמא שינוי דוולדות חשיב טפי שינוי. ואין לומר דהא דשרו ולדות אתנן, הני מילי שנולדו לאחר שנתן לה אתננה, דלא חייל איסור אתנן עלייהו. דהא בפרק כל האסורין [תמורה ל' ע"ב] משמע דשרינן ולד אתנן דומיא דולד נרבע, דהיינו בעיברו ולבסוף נרבעו. הכי נמי גבי אתנן משמע דמיירי בעיברו ולבסוף נתנו לה באתננה. וי"ל דהתם כתיב הם, דמשמע טפי למעוטי ולדות שאינן מגוף הבהמה, אבל שאר שינויין אסורין. ולא ממעטינן להו מהם כיון שהם מגוף הבהמה מגוף המעשה. וגזירת הכתוב היא, שאפילו הן מעוברות כשנתן לה באתננה מותרים הולדות. ולא נשתנו כלל בלידה, דהא מעיקרא נמי מותרים הם. ואפילו למאי דפרישית לעיל, דילפינן אם שינוי מותר בנעבד מאתנן, מן התורה לא ילפינן ולד שהוא מותר. משום דגבי שינוי אית לן למילף טפי, דלא מאיס כולי האי כיון שנשתנה, אבל ולד מאיס יותר בנעבד. ולא ילפינן מאתנן דאע"ג דליכא שינוי מ"מ מותר, שכן גזירת הכתוב. ועוד י"ל דגבי אתנן ולד מותר משום דלא ניחא ליה בנפחיה, וחידוש הוא דשרי רחמנא, ולא ילפינן מיניה ולדות נעבד דניחא ליה בנפחיה. מפי רבי.
המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה. פשיטא ליה לריש לקיש הך בעיא דרמי בר חמא, (אי) כדפשטה רבא דאסור לגבוה במחובר. אליבא דר' יוסי בר' יהודה לא תיבעי לך וכו'. ה"ה נמי דהוה מצי למיבעי אפילו אליבא דר' יוסי בר' יהודה (בעיקר) אילן שהוא מותר. כדאמרינן לעיל [מ"ה ע"ב] איזהו אילן שגזעו אסור והוא מותר הוי זה אילן שנטעו ולבסוף עבדו.
כי אתא רב דימי אמר אשירה שביטלוה קא מיבעיא ליה. אומר רבי, דריש לקיש אית ליה שפיר הא דאמר רבא בסוכה בפרק לולב הגזול [ל"א ע"ב], לולב של ע"ז אם נטל (כשר) [יצא]. ופירש רבינו שלמה, לא יטול קודם ביטול, ואם נטל כשר דמצוות לאו ליהנות ניתנו. ותימה לרבי, אמאי יצא, והלא ע"ז אינה שלו, והו"ל שאול. ופירש דביום טוב שני מיירי. והכא בעי ריש לקיש לאחר ביטול, דשמא אסור מדרבנן כיון שהיה של ע"ז. ולפירוש ר"ת, שמפרש לשם, דמילתא דרבא מיירי לאחר ביטול, אבל קודם ביטול אסור אפילו בשל גוי. והא דמוקמינן התם למתניתין באשירה, דקתני לולב של אשירה ושל עיר הנידחת פסול, באשירה דמשה עסקינן שאין לה ביטול. ולא אוקמה באשירה של גוי וקודם ביטול, משום דסתמא כיון שנטל הימנה לולב נתבטלה. ובעי ר"ל הכא קודם ביטול ודאי אסור. ולאחר ביטול פשיטא ליה דכשר. אבל היכא (דנטלו) [דבטלו] בי"ט דהוי [דחוי] מעיקרא מיבעיא ליה אם יש דיחוי או לא. מפי רבי.
יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי וכו'. אומר רבי, דמיירי הכא בשביטלו בי"ט, דאי מערב יו"ט פשיטא דכשר. דהכי משמע בפרק לולב הגזול, דקתני התם [סוכה ל"ג ע"א], נקטם ראשו פסול, ותני עולא עלתה בו תמרה מערב יום טוב שרי, ומיבעיא להו נקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב מהו יש דיחוי אצל מצות וכו'. אלמא הא מערב יום טוב אם עלתה בו תמרה [כשר]. מפי רבי. וא"ת אמאי לא פשטינן הכא והתם דאין דיחוי מדקתני התם, היו (ענפיו) [ענביו] מרובין מעליו פסול ואין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר, וקאמר בגמרא דאשחור אימתי, שאז הם פסולים אבל ירוקים כשרים כדקאמר התם. ומוקי לה התם דאשחור מעיו"ט. ופשוט מינה דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. אלמא דאין דיחוי אצל מצות. ואומר רבי, דליכא למיפשט מהתם מידי, דהיינו [טעמא דהתם] אין דיחוי אצל מצות מפני שיש בידו למעטן אם ירצה, אע"פ שאסור לעשותו ביו"ט משום דהוי תיקון כלי מ"מ בידו למעטן. אבל גבי עלתה בו תמרה, דהתם אין בידו (תמרה) להעלות [תמרה]. והכא נמי אין בידו לבטל הע"ז, שאין ישראל מבטל ע"ז. והילכך אין דיחוי אצל מצות. מפי רבי.
אי תכלת דציצית היינו בעיא דריש לקיש. ויש מקשין מי דמו, בבעיא דריש לקיש [היינו טעמא] דאסור שלא נשתנה הלולב מכמות שהיה באילן, אבל תכלת נשתנית על ידי טוויה. ואומר רבי, דהיינו בעיא דרמי בר חמא, דבעי אם יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד. וכי אין שינוי בנעבד אסור משום דמאיסא, כדאמר ריש לקיש לעיל גבי דקל. והוה מצי למימר תלמודא דלא דמו, אלא מ"מ קשה לו דהיינו בעיא דרמי בר חמא, אלא לא חש להאריך. מצאתי בשם רבי.
קרניה מהו לחצוצרות. וקשה לרבי, והלא חצוצרות של כסף היו, כדאמרינן בתמיד [פ"ז מ"ג] ושתי חצוצרות של כסף היו בידם. ואמרינן נמי במנחות פרק הקומץ רבה [כ"ח ע"א] על משנת (ד') [ז'] קני מנורה, חצוצרת היתה באה מעשת של כסף, ושל שאר מתכות פסולה. ואומר רבי, דחצוצרת דהכא היינו שופר. וכדאיתא בלולב הגזול [סוכה ל"ד ע"א] דאשתני שמה מכי חרוב מקדשא חצוצרא שיפורא ושיפורא חצוצרא. ובשלהי קינין [פ"ג מ"ו] נמי קרי לה חצוצרת, דתניא התם א"ר יהושע וזהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה, כיצד קולו שבעה, שתי (קינין) [קרניו] שתי חצוצרות. והיינו שתי שופרות. ואל תתמה אם בימי ר' יהושע שהיה בפני חורבן נשתנו כבר, דהא במסכת שבת בפרק במה מדליקין [ל"ו ע"א] קרי ליה נמי בברייתא לשופר חצוצרת, דתניא התם כשם שמטלטלין את השופר כך מטלטלין את החצוצרת, וקאמר מאי שיפורא נמי חצוצרת. ור"ת תירץ דתרי גווני חצוצרות איכא. של כסף היו של כהנים. ושל קרני בהמה היו ללוים לכלי שיר. וצריך עיון בדברי הימים או בשום מקום אם יש שם שהלוים מחצרים בחצוצרות. מפי רבי.
המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים. [אבל] משתחוה למקוה [לא מיבעיא] ליה, דמקוה תלוש הוא, כדאמרינן בפסחים בפ"ק [ט"ז ע"א] חד בתלושין וחד במחוברין, דקחשיב ליה למי מקוה תלושין, ואסירי אף להדיוט. לא צריכא דנבעי מארעא. וקשה לרבי, דהכא משמע דאינו של רבים דנבעי מארעא. ואילו בב"ק בפרק מרובה [פ"א ע"א] תניא עשרה תנאים התנה יהושע שיהו מרעין בחורשים ומעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין הימנו. פירוש אפילו נובע מחדש בקרקע אדם אחר, בני העיר מסתפקין הימנו. אלמא של רבים הם. ואמרינן נמי התם, תנאים שהתנה יהושע אפילו בחוצה לארץ. ואומר רבי, דהתם מיירי שבא המעין מעצמו ולא טרחו בו, והילכך מסתפקין ממנו. אבל הכא מיירי שחפר בקרקע וטרח בו, ובאותו אין בני העיר מסתפקין ממנו. מפי רבי.
מי שהיה כותלו סמוך לע"ז ונפל אסור לבנותו. פירש רש"י שהיה אחד מכתליו בית ע"ז, והבית עצמו נעבד. ולכך אסור לבנותו, שהוא בונה כותל לע"ז. וקשה לרבנו אלחנן, היאך דר בו עד עכשיו, והלא הוא משתמש בכותלו. וי"ל שלא נשתמש בו מעולם. ועוד נראה לי דלא מיירי כלל שהכותל הוא מבית שהוא עצמו נעבד. אלא כותל זה [הוא של] בית שעובדין שם ע"ז שלהן. אם יבנה כותלו כשנפל, נמצא מקיף בית ע"ז שלהן. ולכך אסור לבנותו. אלא כונס לתוך ארבע אמות ובונה. ורווחא לא שביק לע"ז, דעביד אותן ארבע אמות (ב)בית הכסא לתינוקות. או גדר להו בהיזמי והיגי, כדמסיק להו בגמרא [מ"ז ע"ב]. ודייקא נמי מדקתני סמוך לע"ז, ולא קתני מי שהיה כותלו ע"ז. ומיהו קשה קצת, דמדקתני בתר הכי היה שלו ושל ע"ז נדון וכו' שחצי הכותל ע"ז, משמע דברישא מיירי שהכותל עצמו כולו ע"ז.
<h2>דף מז:</h2>
והא קא שביק רווחא לע"ז. ונמצא מהנה אותה. וא"ת תיקשי לר"ל דאמר לעיל בפ"ק [י"ג ע"א] דמותר. ואומר רבי, דשאני התם שאינו מהנה הע"ז בידים (אבל) [אלא] ממעות שהוא נותן להם הם קונין צורכי ע"ז. אבל הכא מהנה הוא לע"ז כי שביק לה רווחא. מפי רבי. ואע"ג דאוקימנא (בדרך) [בכדרך]. ואין ממנה ראייה כל כך, כיון דתרצינן לה. מ"מ צניעותא בעינן ואין ליפנות בלילה לפני העומדים בע"ז.0...
בית שבנאו מתחילה לע"ז. אומר רבי, דהכי פירושה, שבנאו מתחילה שיהא הוא עצמו ע"ז. אבל אין לפרש שבנאו להעמיד בו ע"ז דהוי דומיא דסיפא דקתני העמיד לתוכו ע"ז. דמאי איריא (בטלו) [בנאו] מתחילה לשם ע"ז, אפילו היה בנוי מעיקרא שלא לשם ע"ז נמי אסור. ועוד דמשמשי ע"ז הם ובין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא אינן אסורין עד שייעבדו. והכא קתני אסור, דמשמע דאסור מיד. ועוד אמר רב בגמרא בנה אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא בנה, משמע דהוי בנה דומיא דהשתחוה, מה השתחוה לע"ז אף בנה משמע לשם ע"ז. וכן נמי אין לפרש גבי בימוס שבנאו מתחילה להשים עליו ע"ז, דמה לי חצבה מתחילה לשם ע"ז אפילו חצובה ועומדת כיון ששם עליה ע"ז אסור. ועוד אמאי יהא אסור כשחצבה מתחילה לשום שם ע"ז, הא אמרינן אין משמשי ע"ז אסורין עד שייעבדו בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא. ולא מהני שעשאן מתחילה לכך [ואפי' לא עשאן מתחילה לכך] דכיון דאזמניה אסור כדאמר רב חסדא בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ח ע"א] גבי תפלין, דאזמניה למצר [ביה] תפלין וצר ביה אסור למיצר ביה פשיטי, ואע"ג [שלא עשאן] מתחילה לכך. וכ"ש גבי (ארובה) [בימוס] זו דלא בעינן [שיעשנה] מתחילה לכך. וגם גבי אשירה אין לפרש שנטעה מתחילה לשום תחתיה ע"ז. אע"ג דאין להקשות למה לי נטעה מתחילה לע"ז, מה לי נטוע מעיקרו שלא לשם ע"ז, דאיכא [למימר] כשנטעו מתחילה לע"ז אסור ואם נטוע ועומד כבר אינו אסור לרבנן דר' יוסי בר' יהודה. ומיהו מ"מ קשה, כיון דנפרש שאין עובדין את האילן אלא הוי משמשי ע"ז, מהא דאמרינן בגמרא [מ"ח ע"א] שתים דברי הכל. פירוש אשירה דרישא ומציעתא דברי הכל ר' ישמעאל ורבנן. והיכי אתיא אליבא דר' ישמעאל הואיל ולצורה הם עובדין נתיר להם את האילן. אלמא לא היה אוסר ברישא, כיון שאינה ע"ז עצמה אלא משמשי ע"ז. ועוד דבמתניתין לא מיירי אלא באשירה שהיא תשמיש לע"ז ועיקר אשירה שיירה. ואין לפרש נמי בית שבנאו מתחילה לע"ז, ואגב ע"ז שמעמיד בה עובדין גם את הבית. וכן נפרש גבי בימוס כדפירש רש"י, דמ"מ תיקשי גבי אשירה, שאין לפרש דאגב ע"ז עובדין את האשירה, דאם כן היכי מוקמינן למתניתין כר' שמעון, והא הואיל ולצורה הם עובדין נתיר להן את האילן. דלא חיישינן שגם לאילן הם עובדין אגב ע"ז שהעמידו תחתיו, כדפרישית גבי אשירה. ומיהו מזה יש ליישב ולומר דידוע היה שלא נטעוהו מתחילה לע"ז, אלא היה נטוע כבר ושמו שם ע"ז. אבל היכא שנטעו מתחילה לע"ז מודה ר' שמעון דאסור. ומיהו קשה מ"מ דעיקר אשירה שיירה. ונראה לרבי לפרש שבנאו לבית מתחילה לשם ע"ז שהיא עצמה ע"ז וכן גבי בימוס וכן גבי אשירה נפרש שהן עצמן ע"ז. וא"ת כיון שהוא (עצמו) עושה לאבן עצמה ע"ז, מה לי דומה לבימוס מה לי אינה דומה לבימוס, כיון שהיא עצמה ע"ז בלא זה יעבדוה. וי"ל דאורחא דמילתא נקט, שאינן רגילין לעבוד אלא אותה הדומה לבימוס. מפי רבי. ורבינו אלחנן היה רוצה לפרש דמיירי שפיר בכל הני דהוו משמשי ע"ז ולא הן עצמן ע"ז, שבנה הבית להכניס בו מתחילה ע"ז, ואפילו הכי אסור לעולם. ולא הוה כבנוי מעיקרו שלא לשום ע"ז. דכיון דנבנה לשם ע"ז לא סגי בסילוק ע"ז עד שיבטל לכל אבן ואבן כדרך שבנאה. והא דאמר רב בגמרא, בנה אע"פ שלא השתחוה, זהו בנה והכניס לתוכו ע"ז עד שלא השתחוה. השתחוה לבית אע"פ שלא בנה לבית והכניס לתוכו ע"ז, דמשמשי ע"ז אינן אסורין עד שייעבדו, כיון שהכניס לתוכו ע"ז עבודה קרינן [ליה] וכן יש לפרש גבי בימוס, שאינו עצמו ע"ז, אלא משמשי ע"ז הוא. ובעינן מ"מ חצבה מתחילה לע"ז, דאי לא נחצב לשם ע"ז (לא) הוה סגי ליה בסילוק בעלמא, אבל הכא שנחצב מתחילה לע"ז לא סגי ליה בביטול עד שיבטלנו כולו כמו שחצבו כולו לשם תשמיש ע"ז. ולא יותר על ידי סילוק ע"ז. ובנעבדין מיירי שאינן אסורין עד שייעבדו. והשתא הוה אתי שפיר דבעינן חצבה לבימוס שהרי אינו אסור עד שיגמר כל הבימוס. אבל אם הוא עצמו ע"ז לא, דהא [אינו] אלא אבן בעלמא. ומיהו זה תירצתי למעלה. וכן נפרש גבי אשירה שנטעה לשם תשמיש ע"ז. ואע"ג דעיקר אשירה שיירה, י"ל דלא קחשיב אלא הני דומיא דבית ודבימוס שהם משמשי ע"ז. ואע"ג דמוקים למתניתין כרבי שמעון דאמר הואיל ולצורה הם עובדין נתיר להן את האילן, ולא אסר משום משמשי ע"ז. י"ל היינו טעמא דרבי שמעון דשרי לפי שהיו יודעין שלא היה תשמיש לע"ז כיון שהיה טמון בגל. ומיהו אין נראה לו, דכל הני שינויי דחיקי נינהו. ועוד דבכולה גמרא משמע שהאילן עצמו ע"ז, דקאמר מתקיף לה רב יוסף וכו' וקאמר איזוהי אשירה שגידועיה אסורין והיא מותרת הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו. על כן נראה פירוש רבי עיקר.
סיידו וכיידו בדל"ת. וכן גורס רש"י. ורבי רגיל לגרוס כיירו ברי"ש. וקורות [בתינו] ארזים [שיר השירים א'] תירגם יונתן כייורי ארזין. ומשם אין ראייה אם הוא בדל"ת או ברי"ש.
והאנן בנה תנן. ומדלא קתני המשתחוה שמע מינה דבעי למימר דוקא בנה, אבל בהשתחואה לא מיתסרא, דתלוש ולבסוף [חברו] מחובר הוי. [וא"ת] וליטעמיך גבי בימוס הכי נמי דוקא נקט חצב אבל בהשתחואה בלא חצב לא יאסר, והא תלוש הוא. וי"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך. וכן דרך התלמוד בכמה מקומות שיכול לומר וליטעמיך ואינו אומרו.. (וי"ל) [ועוד יש לומר] דגבי בימוס לא הוה צריך למיתני השתחוה, דהא לא אתי למיטעי שנאמר בנה דוקא, דהא פשיטא [ד]השתחואה אוסרתו שהרי הוא תלוש. מפי רבי.
אי הכי שלשה ארבעה הוו. ואם תאמר גבי בימוס נמי תיקשי ליה דהוו להו ארבעה, חצב אף על פי שלא השתחוה או השתחוה אף על פי שלא חצב. וי"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך. ועוד י"ל דגבי בית חשיבי ארבעה לפי שהיה דומה לחלק בין בנה בלא השתחוה לה להשתחוה אע"פ שלא בנה מטעם חיבור. אבל גבי בימוס שאין לחלק בין חצב להשתחוה חשיב חד. מפי רבי.
אבן שחצבה מתחילה לבימוס. ה"ה דהוה מצי למינקט זקפה להשתחוות לה, כדאמרינן לעיל [מ"ו ע"א] ישראל [שזקף] לבינה וכו', למאי דפרי' לעיל שהבימוס עצמו הוא ע"ז.
והוא שסייד וכייד בגופה של אבן. אומר רבי שכל עובי האבן שכנגד הכיור צריך ליטול, שאם לא הוה צריך ליטול אלא הכייור לבד ולא כל האבן שכנגד הכייור, מאי איריא דנקט בגופה של אבן, אפילו בסיד של האבן נמי נוטל מה שחידש, אלא לאו ש"מ שצריך ליטול כל עובי האבן. והא דנקט נוטל מה שחידש, דמשמע שאינו כי אם במקלפה מעל האבן, לאו דוקא נקטיה. מפי רבי. ורבינו אלחנן פירש דדוקא נקט מה שחידש, שאינו צריך להיות כי אם כמקלף. והא דנקט בגופה של אבן, לאשמועינן שכשסייד וכייר בגופה של אבן אז נאסר (על) [כל] האבן אפילו היה גדול כאבני הירדן והצורה קטנה. אבל אם טח האבן בסיד וכייר לשם ע"ז אינו אסור אלא כנגדה בלבד, דלא הוי אלא משמשי משמשין, שהסיד תשמיש לכיור, שהוא לשם ע"ז, והאבן תשמיש לסיד. והוי משמשי משמשין דע"ז. והא בית (דאילו) [דלאו] גופיה הוא וכו'. דמסתמא לאו בגופו סייד וכייר, שהרי בית רגיל להיות טח וחלק יותר מאבן.
<h2>דף מח.</h2>
גידעו ופיסלו לשם ע"ז והחליף וכו'. אומר רבי, דמיירי כגון שמתכוין שלא [לעשות] עבודה זרה אלא מה שיחליף. אבל אם היה מתכוין שיהא כולו ע"ז יהי אפילו עיקר האילן אסור, כיון שעשה בו מעשה. כדאמרינן לקמן בפרק ר' ישמעאל [נ"ד ע"ב] אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, דמשמע נאסר כל הקרקע ולא אמרינן שלא יהא אסור אלא הבור והשיח והמערה דוקא. ומיהו מ"מ נוכל לפרש שלא יאסר אלא האויר דוקא דהיינו מה שחידש. ועוד שמא חשיב תיקון יותר מה שחפר בה בורות שיחין ומערות מגידעו ופיסלו דהכא. מפי רבי.
בספרים ישנים היה כתוב העמיד תחתיה ע"ז וביטלה. ואין נראה לרבי, דהא משמע דדוקא נקט ביטלה, דאע"ג דגבי בימוס ובית סגי בסילקה והוציאה, הכא לא סגי בסילוק, שרגילין יותר להשים שם ע"ז (יותר מדאי), ולא סגי ליה אלא בביטול. ומיירי באילן שלא נטעו מתחילה לכך, מדלא קתני בהדיא שנטעו מתחילה לכך, ואפילו הכי קתני אסור עד שינטל הע"ז. ועל כרחך אתיא כר' יוסי בר' יהודה דאמר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. ובגמרא מוקי לה שמואל כרבנן והוא דאמר כרבי יוסי בר' יהודה. על כן נראה לרבי דגרסינן (וביטלה) [ונטלה]. והוי דומיא דבית ובימוס. אבל לא (ביטלה) [ניטלה] אסור. ואע"ג דלא הוי משמשי ע"ז כיון שלא נטעו מתחילה לכך אלא איסורא דרבנן הוי ובשעה ששם הע"ז נראית כנטעה מתחילה לכך. ומכח זה דהוי מדרבנן אין נראה כלל לגרוס בטלה, שאם כן תהיה חמורה מבית ובימוס דבבית ובימוס סגי בסילוק והוצאה, אע"פ שאסורין מן התורה וזה אינו אלא מדרבנן, ולא סגי אלא בביטול. מפי רבי.
אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסורה. קשה לרבי אמאי תוספתו אסורה, שהרי במה שהשתחוה עכשיו אינו אוסרה, דהא הוי מחובר. ואיך יאסור נמי התוספת שעתידה לבא והלא אינה בעולם. ונראה לרבי דגזירת הכתוב היא דהמשתחוה לאילן תוספתו אסורה אע"פ שלא באתה תוספתו עדיין לעולם. מפי רבי.
גידעו ופיסלו אין לא גידעו ופיסלו לא. ויש תימה אמאי לא משני הכא (גיזעו) [גידעו] ופיסלו אע"פ שלא השתחוה, השתחוה אע"פ שלא גידעו ופיסלו, כדאמר רב לעיל [מ"ז ע"ב] גבי בית. ותירץ הרב רבינו יצחק בן רבינו מאיר זצ"ל, דשמואל פליג אדרב דלעיל [דאמר התם] בנה אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא בנה וקסבר תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ושמואל סבר דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי, והילכך לא מצי לשנויי גדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא גדעו ופסלו, דהא מחובר הוי, ואם השתחוה לבית לא אסרו אליבא דשמואל כיון שהוא מחובר. וקשה לרבי על פירושו מהא דאמרינן בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] גבי קיבריה דרב דהוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא, ואמר שמואל יאות הן עבדין, קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינו נאסר. וגמר לה מע"ז מה ע"ז במחובר לא מיתסרא אף קבר במחובר לא מיתסר. ופריך לשמואל מהא דתניא החוצב קבר לאביו הרי זה לא יקבר בו עולמית. פירוש אלמא קבר מיתסר במחובר. ומשני הב"ע בקבר בנין. פירוש משום הכי נאסר זה הקבר, דלא הוי מחובר, שהוא קבר בנין, ותלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. אלמא אית ליה לשמואל תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ועוד קשה לרבינו אלחנן דהא שמואל [אמר] (בקידוש) [בב"מ (נ"ז ע"ב)] בונין בחול ואחר כך מקדישין. וא"כ סבירא ליה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, דאי הוה סבירא ליה כמחובר דמי היאך היו מחללין המעות על החומה, והא קיימא לן [שם נ"ד ע"א] דאין הקדש מחולל על הקרקעות. ומעילה נמי אינה במחובר אלא בתלוש, כדמשמע בפרק הנהנה מן ההקדש במעילה [י"ח ע"ב]. ואי הוי (מעילה) [מחובר] לא היו מועלין אם יהנו מן החומה, אלא לאו ש"מ דסבירא ליה לשמואל תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ובפרק הנהנה מן ההקדש [שם כ' ע"א] מקיש תלמודא [מעילה] דהקדש לע"ז, דמוקי התם רב למתניתין כשהניח אבן על פי ארובה, וקאמר לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית וכו'. ור"ת פירש, דשמואל לא פליג ארב. דלא דמי מחובר אילן למחובר בית. דמחובר אילן חשיב מחובר יותר לפי שהאילן נשרש בקרקע ומחובר יותר לקרקע והילכך חשיב מחובר. אבל בית שאינו נשרש בקרקע לא חשיב מחובר לקרקע אלא חשיב ליה כתלוש. וראייה לדבר הכשר זרעים, דאמרינן בפ"ק דחולין [ט"ז ע"א] דהיכא דניחא ליה שיודח הכותל ונפל על הזרעים הרי הוא בכי יותן והיכא דניחא ליה שיפלו המים על האילן המחובר לקרקע אין הזרעים מוכשרין כיון שהן מחוברין. שהזרעים מחוברין אין בהם תורת הכשר, שאם כן טימאת הכל, כדתניא בתורת כהנים [פ' שמיני]. ומיהו אומר רבי, שאין זו ראייה במה שאין הזרעים מקבלים טומאה, שאם כן טימאת הכל. אבל אם היינו מוצאים ראייה שאם נפלו משקים על זרעים ואילן מחוברים וניחא ליה כשירדו עליהם ואפ"ה לא מתכשרי זרעים תלושים על ידי אותן משקין שהיו מתחלתן לרצון כשנפלו על האילן מחובר אפילו מאן דאית ליה בכותל בנין דהוי כתלוש, אז היה ראייה. ועוד אמר ראייה דלא דמי מחובר דאילן למחובר דבית, מדקאמר לעיל גבי בית, אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו וכו', והכא גבי אילן לא קאמר תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי. ומיהו גם זה אינו ראייה, משום דבעי לאקשויי עליה מהא דתנן בנה. אבל הכא אי הוה אמר אלמא קסבר תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי לא הוה מקשה עליה ולא מידי. ומיהו פירושו יכול להיות אמת. מפי רבי.
ורבי תירץ דלא הוה מצי לשנויי גידעו ופיסלו אע"פ שלא השתחוה, השתחוה אע"פ שלא גידעו ופיסלו, כדמשני רב לעיל, דהא אם גידעו ופיסלו אינו נאסר אלא על ידי השתחואה. שהרי מסתמא לא היה בדעתו שיהא ע"ז אלא מה שהחליף. וכשהחליף לא שייך ביה למימר ע"ז של נכרי אסורה מיד ובדלא השתחוה תיאסר כיון שהחליף ובא לעולם. דהא כיון שאין הגמר נעשה בידי אדם, דבעינן שיהא נעשה בידי אדם ויאסר מיד כדדרשינן לקמן בפרק ר' ישמעאל [נ"ב ע"א] פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב וכו' כיון שפסלו נעשה אלוה. אבל היכא שבא לעולם מעצמו אינו אסור מיד אלא על ידי השתחואה. והכי פריך ליה ר' אלעזר לשמואל גידעו ופיסלו והחליף נוטל מה שהחליף. ועל כרחיך מיירי כשהשתחוה למה שהחליף. דאי שהשתחוה קודם החלפה לישמעינן דהשתחוה קודם שהחליף תוספתו אסורה, וכל שכן השתחוה לאחר החלפה דתוספתו אסורה. והשתא לא הוה מצי משני גידעו ופיסלו אע"פ שלא השתחוה, דהא מוקמינן לה למתניתין בהשתחוה. ותדע דמתניתין נמי מיירי שהשתחוה למה שהחליף מדקאמר בתר הכי גידעו ופיסלו מאן קתני לה אי ר' יוסי בר' יהודה עיקרו נמי ליתסר. ואי בלא השתחוה היכי פריך דעיקרו ליתסר, הא פרישית במתניתין שאינו מכוין לעשות העיקר ע"ז אלא מה שיחליף. אלא על כרחך מיירי בהשתחוה למה שהחליף. ופריך לקמן (ד)נהי דבשעת גידוע לא נתכוין לעשות מן הכל ע"ז.
ומיהו קשה לרבי על פירושו דמ"מ הוה מצי לשנויי דבהשתחואה גרידא לא נאסר כי אם בהשתחואה עם התוספת, ולישני הכי, גידעו ופיסלו אע"פ שלא השתחוה לאלתר נאסרת מתוספת כיון שישתחוה אחר כך עם התוספת. אבל בהשתחוה גרידא קודם התוספת אין אסור אלא מה שעומד בעין מן התוספת. וי"ל דהא לאו קושיא היא. דהשתא סברי ר' אלעזר ושמואל דמתניתין דגידעו ופיסלו לא אתיא לאשמועי' שום חידוש, אלא דבעי למיתני דין שלש אשירות. ומשום הכי לא משני גידעו ופיסלו איצטרי' ליה עד דלקמן. ופריך דהא בהשתחואה גרידא תוספתו אסורה, אמאי קתני גידעו ופיסלו, אפילו בלא גידעו ופיסלו נמי משכחת לה דאסירא תוספתו בהשתחואה גרידא ועיקר מותר אי דאיתיה לדשמואל. מפי רבי.
ועוד אומר רבי, כי יש לפרש דסבירא ליה לרבי אלעזר דגידעו ופיסלו דמתניתין מיירי בהשתחוה לו לאלתר, והילכך הוי מה שהחליף אסור. דאי לא השתחוה היכי ליהוי מה שהחליף ע"ז כיון שבא ממילא לעולם ואין גמרו בידי אדם. אלא ש"מ דבעינן השתחוה ואפילו הכי בעינן גידעו ופיסלו, וקשה לשמואל דאמר המשתחוה לאילן תוספתו אסורה בלא שום מעשה בידי אדם. וליכא למימר דגידעו ופיסלו איצטריכא ליה למימר שאסור החילוף שבא לעולם בשעת השתחואה, שהרי עדיין לא בא כלל לעולם. ומיהו זה הפירוש אינו נראה, דאם כן היכי אמרינן לקמן אבל גידעו ופסלו גלי אדעתיה דבתוספת ניחא ליה במידי אחרינא לא ניחא ליה, דהא כיון שאינו עושה ע"ז אלא התוספת היאך תיעשה זו התוספת ע"ז, הא [הדבר שהוא] השתחוה לה עדיין לא באתה לעולם, שהרי אינו משתחוה לגוף האילן אלא לתוספת. מפי רבי.
גדעו ופסלו איצטריכא ליה. ה"ה דהוה מצי לשנויי הכי מעיקרא על הך פירכא דפריך רבי אלעזר לשמואל. אי נמי דעדיפא ליה לאוקומי למתניתין כרבנן והוא סבר לה כר' יוסי בר' יהודה. אבל השתא מיבעי ליה לאוקומי למתניתין ככולי עלמא בעל כרחו, ומשני שינויי דחיקי דאתו אליבא דכולי עלמא. מפי רבי.
הואיל ולצורה הם עובדים נתיר להם את האילן. וקשה לרבי, אי מיירי כשנטעו מתחילה [לכך] היאך יתיר רבי שמעון, הלא היה לנו לאסור משום נויי ע"ז כשאר תלוש, כיון דחשוב כתלוש לענין איסור ע"ז כשנטעו מתחילה לכך. ואין נראה לרבי לדחות דהא [ד]שרי רבי שמעון לפי שנוטעין אותו מתחילה להנאת עובדיה לצל ולא להניח תחתיה ע"ז. ועל כן נראה לרבי דהא דפליגי רבי שמעון ורבנן מיירי באילן שנטעוהו שנים רבות קודם שהניחו שם ע"ז. והילכך התיר להם רבי שמעון את האילן כיון שהיו יודעין שלא נטעוהו מתחילה לכך. ולפי זה היינו יכולים לפרש דהתם בענין בית ובימוס ונטיעת האילן לאו לע"ז אלא להניח שם ע"ז, ואגב ע"ז עובדין אותם. ועיקר אשירה נמי לא שייר, דהיינו עיקר אשירה כיון שעובדין אותה. מפי רבי.
ואחת מחלוקת רבי שמעון ורבנן. דהיינו השלישית דקתני בה העמיד תחתיו ע"ז ונטלה הרי זו מותרת. הא כל זמן שהיא תחתיה אסורה. ואילו רבי שמעון שרי, דהאמר הואיל ולאשירה הן עובדין נתיר להן את האילן, ואע"פ שהע"ז תחתיו. והילכתא כותיה דשמואל. דאף זו אשירה. וכ"ש כותיה דרב דמיקל טפי ואומר (ר') כל שכומרים משמרים אותה ואין טועמין מפירותיה.
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב בצילה. ואע"ג דאמרינן בפסחים בפרק כל שעה [כ"ו ע"א], אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילה של היכל ועוסק בתורה, שאני צילו של היכל דלתוכו עשוי ואינו עשוי לצל. אי נמי משום חומרא דע"ז אסרו אפילו הצל. מפי רבי.
לא אפילו לצל קומתה אם ישב טהור. וא"ת הא נמי פשיטא שאם ישב בצל קומתה דטהור, כיון שאינו בצל ענפיה. וי"ל [דלא תימא] דגזרינן ישב בצל קומתה אטו ישב בצל ענפיה. אפשר דליכא תקרובת ע"ז ומני ר' יהודה בן בתירא. פירשתיה לעיל בפרק אין מעמידין [ל"ב ע"ב]. הא דאיכא [דירכא] אחרינא. היינו כשהדרך האחר קרוב כמו זה למקום הילוכו. שאין לומר דליכא דירכא אחרינא לא רחוק ולא קרוב. שאין לך מקום שלא תמצא בו שני דרכים. למה לי ארהיטני. דהא במתניתין קתני בהדיא עובר. ולא מפליג בין הולך במרוצה לאינו הולך במרוצה.
זורעין תחתיה ירקות וכו'. וא"ת היאך זורעין תחתיה, והא תנן לא ישב בצילה. [וי"ל דשאני ימות הגשמים דאי] לאו האשירה יפה להם [אור השמש] ומשביחן. וא"ת מ"מ איכא זה וזה גורם הקרקע של היתר והצל של איסור. ואומר רבי, דלא שייך זה וזה גורם אלא היכא דשני הגורמים מענין אחד, כגון נבייה וקרקע ששניהם גורמים שגדילה החזרת. וכן פרה שנתפטמה בכרשינין, שליחלוחית של פרה וליחלוחית של אכילת כרשינין גורמין שניהם הדבר ומענין אחד הם. אבל הצל והקרקע אינן מענין אחד, ולא חשיב זה וזה גורם. והכי נמי אמרינן באלו טריפות [חולין נ"ח ע"א] דכיון שאין הגרמות מענין אחד לא חשיב להו זה וזה גורם. (שכל הגרמות [שאינן] מענין אחד לא חשיב להו זה וזה גורם). דקאמר התם, איכא דספנא מארעא. ולא חשיב זה וזה גורם, ואע"פ שהקרקע של היתר סייעתו. אבל היכא שהיו לה מתרנגול חשיב זה וזה גורם, שכל הגרמות מענין אחד. מפי רבי.
ורבנן סברי זה וזה גורם מותר. וא"ת אימור דאמרי רבנן בדיעבד. לכתחילה מי אמור דזה וזה גורם מותר. דהא קאמר שזורעין תחתיה ירקות. וי"ל דהכא נמי בדיעבד הוא, שנושרת הנבייה והוה לה לזבל, ושמא לא תהי להם לזבל, והילכך חשיב ליה בדיעבד. מפי רבי.
התם קא אזיל לאיבוד שרי. פירש רבינו שלמה שהרי הוא לאבדה מתכוין, וכבר ביטלה לע"ז. והוי כע"ז שנשתברה מאיליה. וקשה לרבי, דהא לישנא דקאזיל לאיבוד לא משמע הכי. ועוד היכי מצי מבטל לה, והלא ע"ז של ישראל היא כיון דמגבה לה, ואינה בטילה עולמית. ועוד הניחא למ"ד ע"ז שנשתברה מאיליה מותרת. אלא למ"ד אסורה מאי איכא למימר. ונראה לרבי לפרש, דהתם קאזיל לאיבוד שרי, שנזרה לרוח ונופל כאן משהו וכאן נופל משהו והולך לאיבוד, ואין דרך זרעים לצמוח בו, והילכך שרי. אבל הכא גבי נבייה אינו הולך לאיבוד, שנופלות הרבה ביחד במקום אחד ונעשות זבל. מפי רבי. וכן מצאתי בשם רבינו יעקב.
מה שמשביח בנבייה פוגם בצל. וא"ת כי פוגם בצל מאי הוי, והלא מ"מ משביח הוא על ידי נבייה, ונמצא נהנה מן הע"ז. וי"ל דבעינן [יתרון] התיקון על הקילקול בע"ז. ואע"ג דלגבי שבת אמרינן בפסחים בסוף אלו דברים [ע"ג ע"א], השוחט בשבת בחוץ לע"ז תיקן להוציאו מידי אבר מן החי וחייב משום שבת, וחשיב ליה תיקון. מ"מ גבי ע"ז לא בעינן הכי, אלא שיהא התיקון יתר על הקילקול. וכדאמרינן בפ"ק דחולין [ח' ע"א], אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של ע"ז (אם) מותר לשחוט בה ואע"פ שהוא מתקן, ששוחט את הבהמה, לא חשבינן כמו גבי שבת שחשוב מתקן כששוחט את הבהמה בשבת לע"ז.
נוטעין יחור של ערלה. וא"ת צריכא למימר (דאין) [ד]נוטעין, והלא אין איסור ערלה אלא בפרי. וי"ל דלא גזרינן יחור אטו אגוז. אי נמי שראוי לאכילה, כדמשמע בעלמא [ברכות ל"ו ע"ב] שיש עץ שראוי לאכילה, כדאמרינן [ב"ב פ"ב ע"א] אייתי לי מקורייהו. ויש בהרבה מקומות. וקמ"ל אע"פ שיש בהן איסור ערלה מותרין לנטוע. מפי רבי.
ואין נוטעין אגוז של ערלה. משמע דפליגי רבנן עליה דר' יוסי באגוז ושרו אפילו לכתחילה, דהא לא אתא לאשמועינן דנוטעין יחור של ערלה. דהא פשיטא דליכא מאן דפליג. ועוד דמודה משמע דמודה לרבנן בר פלוגתיה. וא"כ קשה לרבי [הא] יוכל ליטע האגוז הערלה ויהנה מן הערלה. ואע"ג דאמרינן בשבת פ"ק [י"ז ע"ב], גידולי תרומה תרומה בו ביום גזרו. אבל קודם גזירה היו בטילין בקרקע והיו חולין. וכדאמרינן נמי בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים [צ' ע"א] דגידולי טבל וגידולי מעשר שני חולין, והיינו משום שאינו (אלא) [ראוי] לאכילה, וכבר הכל כקרקע, ובקשין אין שייך שום איסור הנאה וקשין אין ראויין לאכילה. אבל הכא שייך איסור הנאה כשנטע האגוז בקרקע ונהנה מן העץ. וזה וזה גורם לא הוי משום דגדלה מן הקרקע של היתר ומאגוז של איסור, דהא לא חשיבי שתי גרמות כיון שאינן מענין אחד כדפרישית. ולא כפירוש רש"י. ואומר רבי, דרבנן דהכא סברי לה כרבנן דפסחים פרק כל שעה [כ"ו ע"ב], דשרו אפילו כשאבוקה של ערלה כנגד הפת, דלא הוי אלא עפרא בעלמא. והכא נמי כיון דכלה האגוז בקרקע שרי ולא הוי אלא עפרא בעלמא. ואפילו לרבי דאמר יש שבח עצים בפת, היינו משום שדולקין, והוי קצת בעין. אבל הכא בטל כל האגוז וכלה בקרקע. מצאתי בשם רבי. והקשה רבנו אלחנן, דאי שרו רבנן לנטוע לכתחילה ערלה, אמאי תנן בסוף תמורה [ל"ג ע"ב], אלו הן הנשרפין ערלה וכלאי הכרם, יזרעו אותן ויהיו מותרים. ואין נראה דהוי שריפת ערלה מדרבנן והילכך אם היה אגוז מזומן לא אסרוהו לנטעו וגם ישרפו אותם שאינן ראויין לנטוע. ונראה לרבי (דהוי) [דהכי] נמי לרבנן אסור לכתחילה, אבל בדיעבד מותר. ורבי יוסי אוסר אפילו בדיעבד, מדקתני מפני שהוא פרי. מפי רבי.
<h2>דף מט.</h2>
שאם נטע והבריך והרכיב מותר. ומה שמקשה רבינו שלמה לשון אחר, שפירש שאם נטע אגוז של ערלה וגדל והבריך בו אילן והוי זה וזה גורם. וקשה לו, בלאו הכי נמי הוי זה וזה גורם, קרקע של היתר והאגוז של איסור. אומר רבי, דלאו קושיא היא. דהא בעינן שיהיו הגרמות מענין אחד, מגוף הקרקע או מגוף האילן, כדפרישית לעיל. לאפוקי הכא שגרם ההיתר מן הקרקע וגרם האיסור של אילן. ומה שפירש בלשון ראשון, שאם הבריך והרכיב באילן זקן פירותיו מותרין. כדאמרינן בעלמא [סוטה מ"ג ע"ב], ילדה שסיבכה [בזקינה מותרת]. והרי זה וזה גורם. ואין נראה לרבי דהוי טעמא משום דזה וזה גורם מותר, ואפילו למ"ד אסור הכא שרי שהיא בטילה בגוף האילן. ולשון אחר נראה לרבי יותר. ובפירוש רבינו שמואל נמחק לשון ראשון עם קושיא של לשון אחרון. ושמא רבינו שלמה מחקו.
שדה תיזרע ופרה תישחט. ומיירי שנבלע כבר הזבל בקרקע ואינו בעין, דהוי זה וזה גורם, ופרה נמי ליחלוחית של גופה וליחלוחית של כרשינין שאכלה (פיטומה) [פיטמוה], והוי זה וזה גורם ומותר. אבל אם היה בעין הזבל, אסור היה לזרוע לכתחילה אע"פ שאם גדלו כבר הזרעים היה זה וזה גורם ומותר. מפי רבי. לא שנו אלא שקדם וסילק האיסור. דכיון שלא היה האיסור בעין בשעה שנפל ההיתר לא קא חשיב ליה גרמא דאיסורא.
וממאי דטעמיה דרבי אליעזר כדאביי. קשה לרבי, אפילו לא הוי טעמיה דרבי אליעזר כדאביי מ"מ משכחת תנא דאית ליה זה וזה גורם [מותר], דהיינו רבנן (ור') [דר'] אליעזר. ואומר רבי דבעי לאשכוחי פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן דפליגי בזה וזה גורם, אבל הכא לא משכחת פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן. מפי רבי. ואומר רבי דהוה מצי למידחי כדמשני לקמן אימור דשמעת להו לרבנן בשאר איסורים, דהתם ודאי שרו. בע"ז דחמירא מי שמעת להו. וי"ל דלא בעי לאקשויי ליה עד לקמן דאשכחן בהדיא דמחמרי רבנן בע"ז. מפי רבי.
אפה בה את הפת אסורה בהנאה. ותימה לרבי אמאי פת אסורה, והלא אין שבח עצים נבלע בפת. והוה לנו להתיר, מידי דהוה אשכר יין דשרינן ליה לקמן אי לאו משום קנסא, בפרק רבי ישמעאל [ס"ב ע"א]. וי"ל דהא דאסרינן הכא משום דמדמינן להו לדמי ע"ז דאסורין. והכא נמי כיון שהאיסור מן הגוף של ע"ז אסור. דכל שאתה מהייה הימנה הרי הוא כמוה. ומיהו קשה דהא בתנור שהסיקו בקליפי ערלה לא שייך האי טעמא דכל שאתה מהייה ממנה, ואפילו הכי אוסר ר' את הפת בפרק כל שעה [פסחים כ"ו ע"ב]. אלא הוי טעמא כדמפרש בפסחים משום דיש שבח עצים בפת, והוי כאילו הן בעין ויש בהן ממשות. כדאמרינן [ב"ק ק"א ע"א] נמי גבי שבח סממנין בצמר, דקאמר האי לישנא דשבח סממנין. דמאן דסבירא ליה התם דסממנין על הצמר הוו כאילו הן בעין. והכא נמי משמע שבח עצים בפת, דהוו כאילו הן בעין, ואע"ג דלא נקט שבח עצים, לומר דמשום הכי אומר ר' דאסורה, דלאו היינו עיקר טעמיה דר', דאפילו רבנן דשרו סבירא להו [ד]חשבינן לה לפת כאילו נבלע בה טעם איסור מן העצים שנאפה על ידו. דקאמר התם, ולרבנן דשרו, פירוש אפילו כשאבוקה כנגדו. עצים באיסורי הנאה היכי משכחת לה. פירוש שאסורין מן התורה. ומשני בשורשיפא, פירוש ספסל שהנאתו חשובה ולא חשבינן ליה אפר. ואם כן אין לפרש דהוי טעמייהו דרבנן דשרו משום דחשבינן לה(ו) לפת כאילו אין בה מדבר שנאפה על ידו, ולהכי שרו אע"ג דמודו דלא חשבינן לעצים כאילו נעשו אפר בשעת אפיית הפת. דאם כן מאי מקשה התם עצים דאסירי בהנאה היכי משכחת לה, והא שפיר משכחינן לה כגון שנתחמם באש של קליפי ערלה או יאפה ויבשל בהם. דאע"ג שהפת מותרת משום דחשבינן להו דאין שבח עצים בפת, מ"מ לענין איסור הנאה יש לנו לאסור, שנהנה מן העצים הדולקים. וע"כ נראה דפליגי בהא ר' ורבנן, דר' סבר יש שבח עצים בפת, דמשמע תרי מילי נינהו, כגון שבח על גבי הצמר דהוי בעין. ומשמע שבח עצים דלא הוי כולי האי בעין אלא מ"מ לא הוי כאפר. מצאתי בשם רבי. וא"ת למ"ד יש שבח עצים בפת היכי אמרינן המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת, והלא יש שבח עצים של שבת שהם של איסור בפת. ולאו מילתא היא, דלא שייך יש שבח עצים בפת אלא בדבר האסור, אבל הכא אין עצים עצמן אסורין. מפי רבי.
נתערבה באחרות ואחרות באחרות. ורבינו יעקב לא גריס ואחרות באחרות דהיינו ספק ספיקא. ומייתי ראייה מדאסר שמואל [זבחים ע"ד ע"ב] בע"ז ספק ספיקא. ופריך מינה התם מברייתא שמתרת. ולא משכח תנא דסבר לה שמואל כותיה אלא רבי יהודה. והלא כמה משניות יש שאוסרות ספק ספיקא, הך דככרות אי גרס ואחרות באחרות. וכן גבי חבילי תלתן [ביצה ג' ע"ב] ל"ג ואחרות באחרות. וכן גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה [ערלה פ"ג מ"א], וגבי תנור שהסיקו וכו' [שם מ"ה]. וכן גבי הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואינו יודע איזהו [שם מ"ב] ל"ג ליה רבי. ומיהו רבינו שלמה פירש בפרק התערובת, דקאמר התם איבעית אימא סבר לה כרבי אליעזר, דשמואל דאסר ספק [ספיקא] בע"ז סבר לה כר' אליעזר דהכא ומחלוקתו שאוסרים ספק ספיקא [דהא] קתני הכא ואחרות באחרות. ואין נראה לרבי, חדא שהפסיק באמר מר (אכריטא) [מריבוא] לשלשה וכו'. ועוד מאי איריא ספק ספיקא בע"ז, אפילו בכל איסורין שבתורה אית ליה נמי ספק ספיקא אי גרסינן ואחרות באחרות, כדקאמר בפרק כל שעה [פסחים כ"ז ע"א] וכן היה רבי אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה. ושמואל לא אסר ספק ספיקא אלא בע"ז בלבד. ועל כן נראה לרבי דגרסינן שם ר' אלעזר בן שמוע, כמו שגורס רש"י בלשון אחר. ואין נראה לדחות דגרסינן שפיר ואחרות באחרות, ונפרש שכל האחרות נתערבו עם אחרות, דהשתא לא הוי ספק ספיקא. וא"ת מה לי [נתערבה] בשתים מה לי נתערבה באלף מ"מ לא הוי אלא חד ספיקא. וי"ל דכי האי גונא אשכחן בפ"ק דכתובות [ט"ו ע"א] גבי תינוקת שירדה למלאות מים מן המעין, דבעינן שיהו רוב העיר ורוב סיעה כשרים, והיינו תרי רובי. והכא נמי הוי תרי רובי, ולא אמרינן מה לי רוב העיר מה לי רוב סיעה. ומיהו י"ל דלא דמי, דהתם בעינן תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה, דאי לא הוי אלא חדא רובא הוה גזרינן אזלי אינהו לגבה דהויא כקבוע אטו אזלא איהי לגבייהו, והילכך בעינן תרי רובי. אבל הכא לא שייכא שום גזירה אי לא הוי הכא תרי רובי. והילכך נראה יותר דל"ג ואחרות באחרות הכא. ובכמה מקומות איכא כי האי גונא במשניות ול"ג ליה. מפי רבי.
<h2>דף מט:</h2>
רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. וקשה לרבינו אלחנן דמשמע הכא שאע"פ שהצריכה המשנה ים המלח ה"ה לשאר נהרות. מדקאמר בתר הכי מעשה בההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דאיסורא וכו', וא"ל רב חסדא דלישדי ד' זוזי בנהרא. ולא קא"ל שחוק ושדי. ובפסחים פרק כל שעה [כ"ח ע"א] משמע דלים המלח דוקא בעיניה, אבל לשאר נהרות אלא בשחיקה לכל הפחות. ולעיל [מ"ג ע"ב] נמי הבאתיה גבי שוחק וזורה לרוח. ותירץ דאותה חביתא דחמרא שבאה לפני רב חסדא היתה מסתם יינם, והילכך לא החמירו [בה להצריך] ים המלח כמו במשנה. ומיהו קשה לו דגבי הקדש [נזיר כ"ד ע"א] ומעילה [מעילה י"א ע"א] תנן יוליך דמיהן לים המלח, וגבי [ערכין כ"ט ע"א] דההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה לא הצריך אלא בנהרא בלבד בלא שחיקה. וצריך עיון.
פסק רבינו שמואל בשם רבינו שלמה דכי היכי דשרינן בע"ז על ידי פדיון, דפסקינן הכא כר' אליעזר, הכא נמי שרינן כל איסורים שבתורה על ידי פדיון. ואין נראה לרבי, דלא מישתמיט (בעל) [בכל] תלמודא דמייתי מילתא כרבי אליעזר גבי שאר איסורין. ועוד שאם כן יש כמה משניות וברייתות דלא כהילכתא, דתנן [ערלה פ"ג מ"א] בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלקו נתערבו אחרות באחרות כולן ידלקו, ולא קתני יוליך הנאה לים המלח. וכן יש בהרבה משניות דלא גרסינן יוליך הנאה לים המלח. מפי רבי.
פירש רש"י יוליך הנאת עצי איסור לים המלח. ואין נראה לרבי, מדקאמר רב אדא בר אהבה לקמן לא שנו וכו', ואי איתא לא שנו אלא עצים מיבעיא ליה. ומיהו יש לדחות דהכי קאמר לא שנו אלא פת שנתערבה יוליך הנאה לים המלח אבל חבית שנתערבה לא. ועוד קשה כיון שהפת עצמה מותרת אפילו בלא נתערבה נמי היה לו לר' אליעזר לומר שיש להם פדיון. ומשמע דר' אליעזר לא מהדר אלא אנתערבו. ואומר רבי דהכי פירושה, יוליך הנאת הפת לים המלח. מפי רבי. אומר רבי דאי זה וזה גורם אסור מדרבנן אתי שפיר הא דשרי לה רבי אליעזר ע"י פדיון. דאע"ג דסבירא ליה לעיל [מ"ו ע"ב] גבי עברו ולבסוף נרבעו זה וזה גורם אסור מדרבנן. ואפילו אם נאמר נמי דזה וזה גורם [אסור] מדאורייתא, מ"מ הכא נמי שרו רבנן, דהא מדאורייתא בטילה ברוב. מצאתי בשם רבי.
נטל הימנה כרכר אסור בהנאה. היה נראה לרבי, שאם נטל כרכר מכלאי הכרם וארג בו את הבגד מותר בהנאה, כיון שאין האיסור ניכר בעין. והא דאסרינן ליה גבי ע"ז, משום דכתיב והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו. והילכך אפילו אין האיסור ניכר בעין אסור. מפי רבי.
נטל הימנה כרכר אסור בהנאה. בירושלמי [פ"ג הי"ג] קא פריך אמאי לא ימכרו לגוי חוץ מדמי איסור שבהן, כדשרי רשב"ג לקמן גבי יין נסך. וזה לשונו, א"ר חגא כד נחיתת מן אלפא אשכחית לר' יעקב בר אידי יתיב מקשה, נטל הימנה כרכר אסור בהנאה, ותנינן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה. תנינן רשב"ג אומר ימכרו כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. א"ר יעקב בר אחא, חגא קשיתה חגא קיימא (מיי כרוך) [מאי כדון] קמן, דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי ואין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי. וכן יש לומר גבי פת, שדרך בני אדם ליקח פת מן הגוי כשראו שלקחו גוי מישראל. וכן י"ל גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה דאמרינן ידלק. וכן תנור שהסיקו בקליפי ערלה. שבכל זה דרך הישראל ליקח מן הגוי. מפי רבי.
הלכה כרבי אליעזר. וקשה לרבי, דהשתא משמע דפסיק כר' אליעזר משום דיוליך הנאה לים המלח, הא לאו הכי אסור. ואמאי, והלא זה וזה גורם הוא, ופסקינן לעיל דהלכה דאמרינן זה וזה גורם מותר. וי"ל דהוה איצטריך למיפסק הלכה כרבי אליעזר היכא דליכא אלא חד גורם. מפי רבי.
שקול ד' זוזי ושדי בנהרא. וא"ת למה לי למישדי ד' זוזי בנהרא, ימכרנו לגוי כולו חוץ מדמי יין נסך שבו. דהא רשב"ג אומר הכי לקמן [ע"ד ע"א], ופסקינן כותיה. וי"ל דודאי אם היה רוצה למוכרם כולם ביחד הוה אמרינן ימכרנו כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. אבל כשמוכרם כל אחת ואחת לבד לא אמרינן ימכור לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו, שאינו יודע איזהו של יין נסך. מפי רבי.
לא דכולי עלמא עובדין לשברים והני שברים דהכא מיירי בשעיקר ע"ז קיימת. דומיא דמתניתין דקתני קירסם וכו' דמשמע שהעיקר עדיין קיים, כדפרישית בריש פירקין [מ"א ע"ב] והכא בע"ז של חליות וההדיוט יכול להחזירה קא מיפלגי וכו'. אומר רבי דהא דבעי רב חמא בר גוריא בשבת בפרק רבי עקיבא [פ"ב ע"ב], ע"ז ישנה לאברים או אינה לאיברים, אתיא אליבא דכולי עלמא, בין לרב ושמואל דהכא (ולר') [בין לרבי] יוחנן ולריש לקיש דלעיל [מ"א ע"ב] דפליגי בע"ז כשנשתברה מאיליה. וה"פ ע"ז ישנה [לאיברים], כלומר אם היא לאיברים מטמאה טומאת ע"ז [כמו] שלימה או לא. דמספקא ליה אי גמרינן (מכירה) [מנדה] דאינה מטמאה לאיברים או לא. אבל הא ליכא למימר דמספקא ליה אם היא אסורה עדיין כשעומדת באיברים או לא, דא"כ מאי קפריך התם לעיל על הא דמקיש ע"ז לנדה דאינה לאיברים. ותיפשוט מינה הא דבעי רב חמא בר גוריא וכו' דאינה לאיברים. ומאי הוכחה היא, דהא דילפינן מנדה היינו דוקא לענין טומאה. אבל לגבי איסורים היכי מצי למילף. וקאמר התם היכא דהדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך דכמאן דמיחברא דמיא. וה"ה לאוסרה בהנאה, דאפילו לשמואל דשרי היכא שהדיוט יכול להחזירה, היינו דוקא בשברי שברים. דקא מהדר על הא דקאמר ואי [בעית] אימא דכולי עלמא שברי שברים מותרים, ומשמע הא שברים עצמן אסורין. וכי תיבעי לך היכא דאין הדיוט יכול להחזירה, דהא כיון דאין הדיוט יכול להחזירה טהרה מטומאה. דאע"ג דאסירא לכ"ע דהכא מ"מ טהרה מטומאת ע"ז. וה"נ נבייה של אשירה אסורה לדברי הכל. וע"ז שנשתברה מאיליה למאן דאסר אפילו הכי טהרה מטומאת ע"ז. והא נמי פשיטא שכשהיא לאיברים טהרה מטומאה. אע"פ שהיא אסורה, לאו היינו טעמא דילפינן לה מנדה. דא"כ כי פריך התם לעיל, אלא הא דבעי רב חמא בר גוריא וכו', תיפשוט ליה דאינה לאיברים, אי איתא דילפינן לה מנדה דאינה לאיברים מאי קפריך. פשיטא (ליה) דאינה מטמאה כשהיא שבורה לאיברים. או דילמא השתא מיתסרא וטמאה וכו'. ואיכא דבעו לה להך גיסא, היכא דאין הדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך דכמאן דלא מיחברא דמיא. שאע"פ שהיא אסורה, דעובדין לשברים כדפרי', מ"מ אינה מטמאה. כי תיבעי לך דהדיוט יכול להחזירה. מאי, כיון דיכול הדיוט להחזירה כמאן דמיחברא דמיא. ואפילו לשמואל דשרי היינו דוקא לענין שברי שברים. או דילמא [השתא] הא מישלפא ושריא וטהרה מטומאתה, אע"פ שהיא אסורה כדפרישית לעיל. ומיהו רבינו שלמה פירש כאן, דכ"ע שברי שברים מותרים. וה"ה נמי לשברים, אלא הא דסליק מיניה נקט. ולדידיה לא הוה מצי למימר דבעיא דרב(י בר) חמא [בר גוריא] אתיא אליביה, דהא שמואל מתיר שברים עצמם, והתם בעי למימר דאסורין. ונראה לפרש דדוקא נקט שברי שברים, אבל שברים עצמן אסורין. מפי רבי.
